חלוני הרקיע

  לאחרונה יצא לאור ספרו של הסופר ומבקר התרבות ד"ר גדי טאוב – "ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות הישראליות נגד הדמוקרטיה הישראלית".   בהקדמת ספרו מבקש טאוב להגדיר את המאבק המתחולל כיום בעולם בין שתי גישות – ניידים ונייחים.   "החלוקה לניידים ונייחים ...אינה הבחנה אידיאולוגית. היא הבחנה סוציולוגית, ובמובן חשוב גם מעמדית.   הניידים אינם תלויים במקום מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית. רבים מהם יכולים להעתיק את חייהם ומקום עבודתם כמעט לכל מקום שבו אפשר לחבר את המחשב הנייד לאינטרנט. הנייחים לעומת זאת הם תבנית נוף מולדתם, אחוזים בשורשיהם במדינות לאום בכל המובנים האלה, ולא פחות חשוב מזה במובן הפוליטי. כל החלשה של מדינת הלאום מאיימת להחליש את יכולתם לקחת חלק בעיצוב גורלם. הפרויקט הגלובליסטי מאיים עליהם בממדים רבים". במילים אחרות, לדברי טאוב, העולם נחלק בין "ניידים" ל"נייחים" – בין מי שרואה עצמו כאזרח העולם הגדול ואיננו תלוי בגורמים מקומיים כלשהם, לבין מי שחייו תלויים במקום מסוים, תרבות מסוימת וחברה מסוימת. ונראה כביכול שמדובר בקבוצה מק

 סוד הטיבולים והאחדות בליל הסדר שבכל הלילות אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת,ובלילה הזה שתי פעמים" אחת מארבע הקושיות המפורסמות הפותחות את ליל הסדר. בפשט הדברים,הטיבולים נועדו לעשות מעשים משונים שיביאו את הילדים לשאול. אבל ,כמו תמיד,יש גם מימד עומק לדברים. גזירת גלות מצריים החלה בטיבול,שעשו אחי יוסף: "ויטבלו את הכתובת בדם" גם היציאה ממצרים החלה בטיבול: "ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסך ונתתם על המשקוף ועל שתי המזוזות" אלו הם אם כן,שני הטיבולים בעומקם. אחד ההסברים שנתנו הראשונים למנהג הישן נושן של אכילת סלרי, או פטרוזיליה, בליל הסדר, זה הרצון להזכיר את כתונת הפסים של יוסף. אכילת הירקות הללו, ששמם 'כרפס', נועד להזכיר את "כתונת הפסים שעשה יעקב אבינו ליוסף - אשר בסבתה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים", (רבנו מנוח, הלכות חמץ פרק ח). הרב אליעזר אשכנזי (מחבריו לספסל הלימודים של ה'אלשיך'), הציע המשך למשמעות הסימבולית של הענין: לדבריו, טבילת הכרפס במי המלח היא עצמה חלק מסיפור יציאת מצרים. עניינה של הט