לאחרונה יצא לאור ספרו של הסופר ומבקר התרבות ד"ר גדי טאוב – "ניידים

ונייחים: מאבקן של האליטות הישראליות נגד הדמוקרטיה הישראלית".

 

בהקדמת ספרו מבקש טאוב להגדיר את המאבק המתחולל כיום בעולם בין שתי גישות –

ניידים ונייחים.

 "החלוקה לניידים ונייחים ...אינה הבחנה אידיאולוגית.

היא הבחנה סוציולוגית, ובמובן חשוב גם מעמדית.

 

הניידים אינם תלויים במקום מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית. רבים מהם יכולים להעתיק את חייהם ומקום עבודתם כמעט לכל מקום שבו אפשר לחבר את המחשב הנייד לאינטרנט. הנייחים לעומת זאת הם תבנית נוף מולדתם, אחוזים בשורשיהם במדינות לאום בכל המובנים האלה,

ולא פחות חשוב מזה במובן הפוליטי. כל החלשה של מדינת הלאום מאיימת להחליש את יכולתם לקחת חלק בעיצוב גורלם. הפרויקט הגלובליסטי מאיים עליהם בממדים רבים".

במילים אחרות, לדברי טאוב, העולם נחלק בין "ניידים" ל"נייחים" – בין מי שרואה עצמו כאזרח העולם הגדול ואיננו תלוי בגורמים מקומיים כלשהם, לבין מי שחייו תלויים במקום מסוים, תרבות מסוימת וחברה מסוימת. ונראה כביכול שמדובר בקבוצה מקומית וצרת אופק )הנייחים( מול מי ששייך לכלל האנושות )הניידים(, אלא שהניידים בסופו של דבר מפרקים את השייכות לזהות חברתית כלשהי ומעמידים את הכול על כרעי האינדיבידואליזם הקיצוני שמותיר כל אחד, בסופו של דבר, בבדידותו.

המאבק בין ה"ניידים"  ל"נייחים" הוא גם במידה רבה המאבק בין מקדימי ה"היהודית"  למבכרי "הדמוקרטית " בדמותה הציבורית של מדינת ישראל,בין החופשיים הליברלים,לבין אנשי המסורת והאמונה הלאומיים.

מאבק זה עצמו הינו בעומק מאבק בין " מחפשי השיוויון" לבין " מחפשי הקדושה".ומאבק זה עצמו נעוץ בפרשנות שונה לדמות האדם.

 

מוסכמה היא בטבע האדם ,שהוא מוצא את מה שהוא מחפש.

הויכוח על היהדות והישראליות ,נעוץ במאבק על דמות האדם.

האם האדם נברא בצלם אלוקים כדבר נבואת המקרא,או הינו יציר האבולוציה הטבעית.

 אם האדם הוא יציר האבולוציה הטבעית, הזירה המוסרית היחידה העומדת בפניו היא זו שמול האדם האחר,הזירה הסוציולוגית חברתית,שפסגתה היא היות כל בני האדם שווים.

על כן , אוחזי השיטה הזו מחפשים שיוויון,וממילא גם מוצאים ,לדעתם.

מאידך,אם האדם הוא שליח האל הנשגב ,הנבדל והקדוש לתיקון הבריאה-אז הזירה המוסרית העיקרית של האדם היא בינו לבין בוראו ,בהליכה בדרכי יוצרו והידמות אליו,תוך כיבוד הופעותיו השונות בבריאה ,וחיפוש קדושה כדי להתקרב אליו.

הקדושה מחייבת מדרגות שונות בין הברואים,גם כשלכאורה הם שווים,על פי נוכחות האל בקרבם,בדרכים שונות.

בפיסקה נפלאה כתב השל:

"התשובה המקראית לרוע אינה הטוב, כי אם הקדושה. זהו ניסיון להעלות את האדם למדרגה נעלה יותר של קיום, שבה אין האדם ניצב לבדו מול הרוע. החיים בזיו פניו של אלוהים מעניקים לאדם את כוח האהבה, המאפשר לו להתגבר על כוחות הרוע..."

(מתוך 'אלוהים מבקש את האדם')

זוהי הייתה דרכו של השל לומר  שכדי להיות אדם על האדם להיות יותר מאשר אדם’.הוא צריך להיות קדוש.

"קדושים תהיו" ורק מתוך השאיפה לקדושה ,יזכה לממש את מלוא מהותו כאדם,גם בין אדם לחברו.

לזה כיוונו חז"ל כשאמרו  בתלמוד  " ישראל קרויים אדם".

זהו בדיוק מה שאמרו חכמי הזוהר ש"הצד האחר ,מתחיל בחיבור,שיוויון לכל וכולם שווים - אך מסתיים בפירוד.

לעומת זאת צד הקדושה מתחיל בפירוד- הבדלים פנימיים בין הברואים ובין בני האדם לפי מדרגתם,אך מסתיים בחיבור ואחווה.

 

שנזכה להיות ממחפשי הקדושה ומרוממי דמות האדם למלוא קומתו,מאלו שגם רוח הבריות וגם רוח המקום נוחה מהם,העושים הטוב והישר בעיני ה.