חלוני הרקיע

                      יְהוֹשֻׁעַ חַנְקִין (26 בדצמבר 1864 – 11 בנובמבר 1945), גואל אדמות העמק, מאנשי הציונות המעשית , מנהלה של הכשרת היישוב. רכש כ-750,000 דונם[1] של קרקעות בארץ ישראל ובמיוחד בעמק יזרעאל , עבור ההתיישבות היהודית, מתוך כ-2 מיליון דונם קרקע פרטית[2] שהיו בבעלות יהודית ערב מלחמת העצמאות. כשהיה חנקין בן שש-עשרה פרצו פרעות "הסופות בנגב". עקב כך, הצטרפה משפחתו ל"חובבי ציון", ובחורף 1882 עלתה לארץ ישראל והתיישבה ביפו. "סופות בנגב" הוא הכינוי שנבחר לפרעות בעיתונות העברית ברוסיה, במטרה לעקוף את הצנזורה הצארית, והוא ציטוט מנבואת החורבן של הנביא ישעיהו: "מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף מִמִּדְבָּר בָּא מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה" (כ"א, א). השם מציין את פריצתן של הפרעות כסופה, ואת העובדה שהתחוללו בדרום (נגב)-מערב האימפריה הרוסית.   רוכב זקוף על סוסו, זקנו יורד על חזהו, שערות ראשו ארוכות וגולשות על צווארו – כך היה מסתובב יהושע חנקין, מן הדמויות המופלאות של הארץ בימי ההתיישבות הראשונים, ברחבי הארץ. למרות דימוי "המע

  אולגה חנקין אולגה בלקינד נישאה ב־1888 ליהושע חנקין הצעיר , אחד מעשרת ילדיו של יהודה (אידל) לייב חנקין מראשון לציון. האישה הייתה מבוגרת מבעלה ב13 שנים. כדי לצמצם את המבוכה גידל יהושע את זקנו והאריך את שערו, כך שנראה מבוגר מכפי גילו . חנקין ניסה את כוחו בסחר מקרקעין ורכש חלקות אדמה, אך בהיעדר קונים חשב למוכרן למיסיון הפרוטסטנטי. אולגה שמעה זאת, נחרדה, ולא התירה בידיו לעשות כך. חנקין נכנע לרעייתו והאדמה נמכרה לקבוצת “מנוחה ונחלה”, ועליה הוקמה המושבה רחובות. זו הייתה ראשיתה של פעילות רבה, הרפתקנית וסוערת, שנפרשה על פני עשרות שנים, שבמהלכן רכש חנקין עבור התנועה הציונית קרקע בהיקף כולל של 600 אלף דונם. ומאז נודע חנקין כ”גואל אדמות ישראל”.אולגה   עמדה לצדו והייתה לו לעזר במעשיו. כחלק מן המפגש המחודש עם המשפחה מצאה פתאום אולגה את עצמה תחת מכבש לחצם של ההורים, שהיו מודאגים מרווקותה המאוחרת. וכך, בתיווכם המגושם של כל בני המשפחה המורחבת, נישאה אולגה בלקינד ב־1888 ליהושע חנקין הצעיר, אחד מעשרת ילדיו של יהודה (אידל) לייב חנקין מראשון לציון. הם היו זוג מוזר למדי: הפרש גילים של 13 שנים היה

  פורים דפרזין ודמוקפין   פורים הוא חג מיוחד שונה    מהרבה בחינות,ואולי המיוחדת ביותר ביניהן היא חלוקת ימי החג בין ערים פרזות החוגגות ביד,לבין ערים מוקפות חומה מימי יהושע בן נון החוגגות יום אחר כך באו באדר. דבר זה מפליא במיוחד לאור המגמה לאחד את ישראל במשלוח מנות איש לרעהו ,לאור אמירת המן : " ישנו עם אחד מפוזר ומפורד", והנה כאן יצרו חכמים הפרדה וחלוקה מובנית..... לכן יש לעיין ביסוד חלוקה זו,הרמוזה   כבר בכתובים במגילה עצמה. דורשי רשומות עוד הגדילו לומר שזה רמוז בתורה במלחמת עמלק הראשונה לאחריה נאמר: " כי יד על כס יה מלחמה לה בעמלק מדר דר" והנה כבר כאן רמוזים שני התאריכים יד וטו..... על דרך דרש ניתן לקשר זאת לפסוק במשלי " כעיר פרוצה בלי חומה איש אשר אין מעצור לרוחו" אם כן , בעל התאווה הפרוץ נמשל לעיר פרוזה בלי חומה,ולפי זה עיר מוקפת חומה רומזת לצדיק. לפי זה , החלוקה לערים פרזות מוקפות באה להדגיש שבפורים חוגגים בזכות מליאה גם הערים הפרוזות,הרומזות לבעלי חטאים שבישראל,שכן פורים מגלה את עומק הסגולה הפנימית של קדושת ישראל שאיננה תלויה במעשים,ואפ

  שעת החופה היא הפתח לתקופת חיים סוערת וטעונה.שתי בריות,שכל אחת מהן היא עולם מלא,דבקות זו בזו "והיו לבשר אחד". הפסיכולוגיה המודרנית מונה שלשה שלבים בהבשלת הייחוד הזה: השלב הסימביוטי שלב מאבקי הכח השלב הבוגר בשלב הראשון מתחוללת סימביוזה בין בני הזוג: התלכדות,התחברות,התמוססות. שתי הבריות ממוססות את כל המחיצות המפרידות ביניהן,ובלהט עצום חותרות לייחוד שלם.הראש בעננים,והלבבות מלאים על גדותיהם,והאהבה הגדולה הזו מסייעת לכינון הבית" על כל פשעים תכסה אהבה" בשלב זה בני הזוג אינם מודעים להבדלים המפרידים ביניהם,הם אינם מבחינים בהם.כל אחד בטוח שההתאמה מליאה,ושההרמוניה תשרור לעד. שלב זה אינו דמיון או אשליה בלבד,השלמות המתגלה בו,בונה את החוזה העצמי של הקשר. אבל סופו של שלב זה בהתפכחות כואבת.הרגליים חוזרות לעמוד על קרקע המציאות,ערפילי הרגשות מתפוגגים,והעיניים מצליחות לראות את מי שבאמת ניצב ממול. רגע זה הוא רגע לא פשוט.שברו של חלום מתוק. כאן מתחיל השלב השני,האמצעי,של מאבקי כוחות. רעידת אדמה,מתחים,סדקים ומריבות.השלם נסדק,והאיתן כמעט מתמוטט.כאן נכנסים יועצים שו