סוד הטיבולים והאחדות
בליל הסדר
שבכל הלילות אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת,ובלילה הזה שתי פעמים"
אחת מארבע הקושיות המפורסמות הפותחות את ליל הסדר.
בפשט הדברים,הטיבולים נועדו לעשות מעשים משונים שיביאו את הילדים לשאול.
אבל ,כמו תמיד,יש גם מימד עומק לדברים.
גזירת גלות מצריים החלה בטיבול,שעשו אחי יוסף:
"ויטבלו את הכתובת בדם"
גם היציאה ממצרים החלה בטיבול:
"ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסך ונתתם על המשקוף ועל שתי המזוזות"
אלו הם אם כן,שני הטיבולים בעומקם.
אחד ההסברים שנתנו הראשונים למנהג הישן נושן של אכילת סלרי, או פטרוזיליה, בליל הסדר, זה
הרצון להזכיר את כתונת הפסים של יוסף.
אכילת הירקות הללו, ששמם 'כרפס', נועד להזכיר את "כתונת הפסים שעשה יעקב אבינו ליוסף - אשר
בסבתה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים", (רבנו מנוח, הלכות חמץ פרק ח).
הרב אליעזר אשכנזי (מחבריו לספסל הלימודים של ה'אלשיך'), הציע המשך למשמעות הסימבולית של
הענין: לדבריו, טבילת הכרפס במי המלח היא עצמה חלק מסיפור יציאת מצרים. עניינה של הטבילה
לתאר את הדרך שבה ירדנו והתגלגלנו לשם מלכתחילה, ואשר "היא היתה סיבה לירידתם: - דהיינו
טיבול הכתונת בדם".
הוא ממשיך ומסביר שהטיבול הנוסף (-'שתי פעמים'), כבר עומד בסימן ההתעוררות לקראת הגאולה,
ונועדה לשמש כזכר למצווה שנצטווינו לקחת אגודת אזוב ולטבול אותה "בדם אשר בסף", (ספר מעשי
ה', ב, עמ' כג).
הרחבה יפה של הדברים מצויה בהגדה של הרב מתתיהו סולומון, משגיח ישיבת לייקווד.
הרב סולומון מסביר שחג הפסח ממלא את הלב ב"ציפייה לישועה וכיסופין לחרות", והגעגועים לגאולה
מעוררים אותנו בדרך הטבע להפנות את המבט פנימה, בנסיון להבין למה לא זכינו לכך עד עכשיו? "מה
היה חסר בסדר העבודה שלנו כל השנים? ובאמת למה לא נושענו?!"
התשובה התמציתית לכך, מצויה לדבריו ב'סוד שתי הטבילות'.
שתי הטבילות מרכזות יחד את בירור סיבת הגלות ומקורה (-שנאת החנם; כתונת יוסף), עם דרך
התיקון והגאולה:
"הדרך לתקן את שנאת החנם שבין יוסף ואחיו – שהיא תחילתה של הגלות - רמוזה היתה בציווי
"ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף". ...הוראה זו נועדה ללמד, ולכוון אותנו, שהדרך להינצל
מן הגלות היא "על ידי 'אגודת אזוב' המרמזת להיות כל ישראל אגודים יחד בהכנעה וענוה". "ועל ידי
התבוננות במעשה זה יזכו להיות גאולים גאולת עולם ולא יפלו בפח של לשון הרע ושנאת חנם", (הגדת
הרב סולומון).
ישאל השואל
אם כן,מדוע בלילה החגיגי והשמח של פסח, מזכירים גם את הטיבול הכואב של כתונת יוסף?
התשובה היא שזהו בדיוק החידוש של פסח ויציאת מצריים:
מתחיל בגנות ומסיים בשבח- כי האמונה האלוקי ישראל מלמדת אותנו לברך גם על הגנות,מתוך
האמונה שהיא מובילה לשבח.חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.
זוהי המשמעות של אחדות ה.
ויסוד זה מופיע גם בפיוט הידוע אחד מי יודע,המתחיל באחד אלוקינו ומסתיים בשלש עשרה (מידות)
מדוע דווקא בשלש עשרה?
כי המילה אחד- בגימטריה שלש עשרה
מתחיל באחד פשוט,ומסיים באחד מתוך הריבוי שבעולם.
אחד אלוקינו ,ובאחדות סוד גאולתנו
תגובות
הוסף רשומת תגובה