ד                                          אסירי התקווה-מן התנ"ך להמנון הלאומי

"ספר דברי הימים ,האחרון בכתבי הקודש ,איננו האחרון לדברי ימי ישראל.

אל שני חלקיו הקטנים-עוד עתיד להצטרף חלק שלישי, אולי רב וגדול בערכו מן הקודמים.

 ואם ראשיתו של אותו ספר הוא " אדם שת נח" ,וסופו הכרזת כורש שגרמה להביא אחרי שלש מאות שנה את בשורת הגאולה לעובדי האלילים העתיקים – בלי ספק תהיה ראשיתו של החלק השלישי ההכרזה של בלפור , וסופו-הכרזה חדשה , בשורת גאולה לכל המין האנושי."

אלו הם דבריו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק , בסוף נאומו בפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים.

 ביאליק רואה את קיבוץ הגלויות והקמת המדינה  כהמשך ישיר לקורות ישראל בימי התנ"ך. ביטוי סמוי מעניין לכך, הניתן ברמיזה עבה, ניתן לראות בשם שנתן נפתלי הרץ אימבר ,לשיר שחיבר " תקוותנו" ,ושנבחר אחר כך על ידי הקונגרס הציוני להיות ההמנון הציוני  , תוך שינויים שנערכו במילותיו המקוריות. שיר שהפך עם הקמת המדינה שנים אחר כך גם להמנון הלאומי של המדינה החדשה, ואף עוגן בחוק הישראלי.

נפתלי הרץ אימבר, שהגיע לארץ כמזכירו של לורנס אוליפנט, היה בקי גדול ונפלא בתנ"ך, וברבים משיריו הוא מתכתב עם התנ"ך {עיין למשל שירו הנפלא " העיוורים והפיסחים" מופיע בפרוייקט בן יהודה ועוד רבים}

השם " תקוותנו" מתכתב באופן ישיר עם דברי נביאים בתנ"ך. ההתכתבות הבולטת ביותר היא עם מילותיו של הנביא יחזקאל בחזון העצמות היבשות בפרק לז: "- (יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָותֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ:- (יב) לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל:

ההדהוד כאן הוא בולט, כשמול דברי הנביא כותב אימבר "עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ קדשנו"

גם בדברי הנביא זכריה מופיע עניין התקווה בהקשר של ציפיה לגאולה וישועה

ספר זכריה פרק ט

(ט) גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת: (י) וְהִכְרַתִּי רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם וְסוּס מִירוּשָׁלִַם וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ: (יא) גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ: (יב) שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָוה גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ:

מי הם אסירי התקווה ומה תקוותם? הסביר רש"י

(יב) שובו לבצרון - לכחכם ולכבודכם אע"פ שאתם עתה ברשות מלכי פרס אתם אסירי התקו' אשר קויתם לי עד הנה למלאות דברי לקץ ע' שנה.

ובהמשך לו בעל המצודות דוד והמלב"ים:

שובו לבצרון - וכה אומר להם שובו לירושלים עיר מבצרכם אתם האסורים בתקוה ר"ל המקווים לה' בכל זמן כאלו קשורים בתקוה ולא תתפרד מהם והוא ענין מליצה. גם היום - ר"ל כמו בגאולת מצרים הבטחתי לך הגאולה והנקמה בהם כן גם היום אענה ואשיב לך הגדה כפולה לך הגאולה והנקם בבבליים:

הנביא מתייחס למקווים לגאולה מן הגלות הראשונה בת שבעים שנה , אך דבריו נכונים גם לגלות הארוכה שבאה אחריה, כמודגש אצל המלב"ים.

שובו לבצרון - שובו מן בור הגלות לבצרון, שציון תהיה מבוצרת, אז אתם אסירי התקוה - שהייתם מקוים זמן רב על הגאולה, גם היום מגיד משנה אשיב לך - יש לי להשיב לך דבר שיגיד לך משנה, היינו נסים כפולים שיהיה בשני זמנים, כי יודיעם מלחמות החשמונאים נגד היונים בימי אנטיוכוס, ומלחמת בני אפרים נגד גוג ומגוג לעתיד, ששניהם נבואות עתידות,{ מלבי"ם על זכריה פרק ט פסוק יב - חלק באור הענין}

בעל המצודות מזכיר בדבריו את התקווה כחוט שהם קשורים בו. דבריו רומזים למקום אחר בו מופיע עניין התקווה בנביא , ובאופן מעניין גם שם בהקשר של כניסה לארץ "(יח) הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֶת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה:" { יהושע ב}

הסביר שם הרד"ק : " את תקות חוט השני - פי' קו שזור ועשוי מחוטי שני וי"ת תורא דחוט זהוריתא..... ויש פותרין תקות כמו ויכלו באפס תקוה לשון קו וחבל"

בהקשר זה ,המוצא את מקורו של ההמנון הלאומי בדברי נבואה תנכיים ששורשם בקודש, ניתן לראות ביטוי מוחשי לדברי  הרא"יה קוק בספר אורות:

"כל קנייניה של האומה שהם חביבים עליה מצד רוחה הלאומי, כולם רוח אלוקים שורה בם: ארצה, שפתה, תולדותיה (ההיסטוריה שלה) מנהגיה. ואם המצא תמצא בזמן מן הזמנים התעוררות רוח כזאת שיאמרו כל אלה בשם רוח האומה לבדה, וישתדלו לשלול את רוח האלוקים מעל כל הקנינים הללו וכו'; מה צריכים אז צדיקי הדור לעשות? למרוד ברוח האומה אפילו בדיבור, ולמאוס את קניניה? זהו דבר שאי אפשר . רוח ה' ורוח ישראל, אחד הוא. אלא שהם צריכים לעבוד עבודה גדולה לגלות את האור והקודש שברוח האומה" ("אורות", דף סד, פסקא ט).

כלומר, גם כשחברי הקונגרס הציוני שינו ועיוותו את המילים המקוריות של אימבר ,והפכו את " עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב אל ארץ קדשנו עיר בה דוד חנה" ל " עוד לא אבדה תקוותנו התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים|" מתוך ניסיון לצמצם ולמעט את ההקשר התנ"כי ואת שאיפת הקודש המובעת בו, עדיין רוח אלוקים מעמת בקנייני האומה והצדיקים צריכים לא לקבול על הכפירה אלא להוסיף אמונה ולגלות את נקודת הקודש הטמונה

הרב קוק נאה דרש, וגם נאה קיים, כשכתב בתגובה לשינוי את " שיר האמונה" ובו כלל כמה ממילותיו המקוריות של אימבר

 " לעד חיה בלבבנו האמונה הנאמנה לשוב לארץ קדשנו עיר בה דוד חנה" השיר חובר בשנת ה'תרע"ט. בחוברת בה נתפרסם נכתב שיש לשיר אותו במנגינת התקווה. דעתו של הראי"ה קוק לא הייתה נוחה מההמנון הלאומי. ההתייחסות הישירה של מרן הרב זצ"ל להמנון הציונות, היחידה כנראה שנמצאת בידנו, היא

"לא שירת "התקוה" לבדה, ולא קריאת הידד ושתיית יין כרמל לבדן, תהיינה לאבני בנין בידינו לבנות את בית ישראל. רק זכירת ושמירת בריתו ע"פ דרך התורה והמצוה, היא תהיה לנו ליסוד מוסד ולאבן פינה! ומסתתרת/מוסתרת."

 {אגרות ראיה ח"ד עמ נז}

שיר  האמונה נכתב כתגובה אליו, כשמטרת הראי"ה היא להעמיד את סוגיית התחייה הלאומית של עם ישראל במבט התורני האמוני ולהדגיש את שורשיה בקודש. בשל הניסיון לנתק את התקווה ממקורה התנכ"י האמוני , הוא קרא לשירו " שיר האמונה".

בהקשר של משמעותה של התקווה בהקשרה התנכ"י ,ראוי להזכיר את דבריו של השל: "התנ"ך הוא ספר האמונה והתקווה. התקווה היא מתנתו של התנ"ך לעולם, יסודה של התקווה- ההבטחה. מדוע פנו ליבותינו בכל הדורות אל ארץ ישראל?-מתוך תקווה. התקווה היא כוח חיוני הפועל ללא הרף בנפש האדם הצופה לחירות ממעמקי מצוקה ויגון. היא כח של תבונה הארה וראיית הנולד

תגליתם של הנביאים היא שההיסטוריה היא סיוט רצוף מעשי שחיתות ושערוריות, פשע הוא לחשוב שהרשע בלתי נמנע.

יש מסתפקים בהטבה-הנביאים בקשו גאולה שלימה, שחר חדש שייבקע על ההיסטוריה. תבוא הגאולה ותטהר את העולם משנאה ומלחמה. זה נדרו של האל וזו תקוותם של ישראל. הציונות נולדה מן  הזכרון והנאמנות לצו תנכ"י שלא לשכח לעולם את התקווה." {ישראל הווה ונצח, בין תקווה ומצוקה}

כך גם כתב על מרכזיותה של התקווה במחשבה הישראלית פרופסור שלום רוזנברג:

"אוהב אני לסכם את המחשבה היהודית כמשולש בעל שלושה קדקודים: אמונה, מצווה, תקווה.

 מבלי להיכנס לפרטים אומר בצורה פשטנית שהאמונה -היא ההסתכלות על העולם תוך ניסיון לחשוף את  טביעת האצבעות של הא־לוהים – הישות הנעלמת המצויה בקוסמוס ומעבר לו. המצווה -היא הקביעה שיש פער בין טוב לרע, ואנו כולנו מחויבים לטוב. התקווה -היא הרגש והחלום שלמרות הכול, העולם יזכה לתיקון: "וּמָחָה ה' א־להים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" (ישעיהו כח, ח).

משולש האידיאלים הזה נוכח בחיים הכלליים, בכל ביוגרפיה אישית, ולפי היהדות גם באנושות כולה. הוא מצוי במאבק מתמיד נגד משולש נגדי, המאחד את מה שאני בוחר לקרוא שלוש המסכות של הסטרא אחרא, שלושת האידיאלים שהשטן שליט עליהם: ספק, פיתוי, ייאוש. ואכן, אלו שלושת המאבקים הגדולים של חיינו: אמונה כנגד ספק, מצוה כנגד פיתוי ותקווה כנגד ייאוש"

המבקשים להעמיק יוכלו למצוא עומק לעניין התקווה ב" מאמר הקיווי " של הרמח"ל .

" לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי – רֵאשִׁית הַבְּרִיאָה בַּתִּקְוָה, שֶׁכָּל הַתַּחְתּוֹנִים מְצַפִּים לְשִׁפְעַת עֶלְיוֹנִים עַל יְדֵי תְּפִלָּה אוֹ שִׁיר. הַדְּשָׁאִים עָמְדוּ עַל פְּתַח הַקַּרְקַע וְלָא יָצְאוּ עַד שֶׁהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם אָדָם הָרִאשׁוֹן. הַלְּבָנָה מְקַבֶּלֶת מִן הַשֶּׁמֶשׁ. "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תהלים פה, יב), שֶׁהַשֶּׁפַע נִשְׁקָף מִלְמַעְלָה וּמַמְתִּין לַתִּקְוָה שֶׁתִּצְמַח מִלְּמַטָּה מִן הָאָרֶץ.

תִּקְוַת אֱמֶת שֶׁהוּא הַבִּטָּחוֹן שֶׁל אֱמֶת שֶׁבּוֹטְחִים בַּהַשְׁגָּחָה. וְכָל שְׁאָר בִּטְחוֹנוֹת בַּהִשְׁתַּדְּלוּת – הֵם בִּטְחוֹנוֹת שֶׁל שֶׁקֶר. וּבִטָּחוֹן בְּה' הוּא בִּטָּחוֹן אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי" (ישעיהו מט, כג) הַקִיווּי – סוֹד הַהִתְפַּשְּׁטוּת, קַו הַמִּשְׁפָּט, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הָעִגּוּל שֶׁהוּא דָּבָר סָתוּם מִכָּל צַד. וְזֶה, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי" – לַעֲשׂוֹת קַוִּים.

הַמְּקַוֶּה תָּמִיד בְּשִׂמְחָה בְּלִי צַעַר. כִּי הַמִּצְטַעֵר – תָּמִיד הוּא בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה וְחוֹשֵׁב שֶּׁאֵין לוֹ תְּרוּפָה. אֲבָל מְקַוֶּה אֵינוֹ מִצְטַעֵר כִּי הוּא מְקַוֶּה תָּמִיד, וַאֲפִילוּ אִם יִתְמַהְמַהּ – מְחַכֶּה. נִמְצָא הַתִּקְוָה מֵחַיָּה אוֹתוֹ. בִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיקִים בְּצָרָה נֶאֱמַר, "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צא, טו), כִּבְיָכוֹל. וּבְכֹחַ הַתִּקְוָה יוֹצֵא מִן הַצָּרָה, הוּא, וְכִבְיָכוֹל [יְהֹוָה] יוֹצֵא עִמּוֹ. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִצְרַיִם, "יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה" (שמות יב, מא) עִם הַשְּׁכִינָה. וְזֶה, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי – לִישׁוּעָתְךָ מַמָּשׁ, יְשׁוּעַת יְהֹוָה שֶׁהָיָה עִמּוֹ בַּצָּרָה, קִוִּיתִי יְהֹוָה לִישׁוּעָתְךָ.

על פי הרמח"ל , התקווה היא הקו העולה מן הארץ ,ובוקע את עיגולי החלל הפנוי שבתוכם מתרחשות הצרות, ומקשר אותם אל האמונה והישועה, ומתוך כך הוא מביא לישועתו וישועת השכינה