השומר השמרן ומורשתו

 

היום השתתפתי באזכרה השנתית  לאלכסנדר זייד וחבריו השומרים בבית העלמין של השומרים  בטבעון. מזה שנים שאני עורך ומנהל  את האזכרה בהזמנת אגודת השומרים. זייד נרצח בידי ערבי ביא תמוז תרצו והאזכרה מתקיימת בתאריך סמוך.

משתתפים הצאצאים של השומרים הפזורים בכל הארץ.

אחד מהם שומר עלינו גם היום כמפקד חיל האוויר עמיקם נורקין .

היום למדתי מהם מנהג מעניין שנהוג אצל אנשי עמק יזרעאל ולדבריהם התחיל ברפול - הרמטכל ,הנגר ואיש השמן מנהלל: להביא לבתי העלמין ללוויות ואזכרות ענפים של כותנה עם פרחים לבנים ולשים אותם על הקברים.

לדבריהם הסיבה היא שזה פרח שמשתמר בקלות לאורך זמן גם במצבי מזג אויר קשים.

בעיני  , ישראל אם לא נביאים בני נביאים הם- ובניגוד למנהג הפרחים הצבעוניים הנהוגים בקרב העמים והגיע גם אלינו- הלבן של הכותנה מבטא שורשיות ארץ ישראלית, מתאים לשיוויון לפשטות ולטוהר המזוהים עם המוות, ומתכתבים עם החומר שממנו עשויים גם התכריכים שעוטפים את המת במסורת היהודית בדיוק מסיבה זו.

 

ועכשיו לעיקר:

 

מעניינת העובדה שזייד היה לא רק שומר מצטיין אלא גם שמרן.....

הוא הקים יחד עם חבריו את קבוץ בר גיורא בגליל שהפך לכפר גלעדי- אך עזב אותו בכאב רב לאחר זמן קצר ועבר לגור לבדו על גבעת שייח אבריק בעמק יזרעאל ,משום שלא הסכים עם המנהג הקיבוצי להחשיב את הילדים כרכוש משותף של המשק, לנתק אותם מהמשפחות ולגדל אותם יחד בבתי ילדים.

 

לקח זמן רב, עשרות שנים, עד שכל התנועה הקיבוצית הבינה את הטעות והצטרפה אליו. מתברר שהוא היה מרחיק ראות ואיש ששמר בעוז גם  על תבונה ועקרונות מוסר טבעיים בסיסיים ,לא מיהר ללכת עם הזרם ולהחליף אותם בתיאוריות חברתיות חדשניות מובילות שרווחו בזמנו .

המוטו שלו היה:

פה אני עומד ומכאן לא אזוז.

בלווייתו אמר עליו דוד בן גוריון: הוא לא ידע שממנו שופעת גבורה לכולנו.

בימים של ליברליות פוסט מודרנית מוחקת מסורות מושרשות הדברים מוארים באור אחר ומקבלים משנה תוקף.