על אחים ואחווה בתנך

                                                    

סקירה מהירה

 

יחסי האחים הראשונים בתורה לא עלו יפה. מי הם האחים הראשונים? לכולנו עולה בראש הדוגמא של קין והבל אך עוד קודם לכן - אדם וחוה[1]. שניהם בנים ישירים למקום כביכול אך יחסיהם נגועים באינטרסים ואגו [חשוב לציין שאיננו עוסקים בגדולים עצמם אלא בפשט כפי שמשתקף לאנשים פשוטים - ועיין במאמר בנושא]. חוה מחטיאה את אדם משום שאמרה לעצמה לאחר אכילתה מן העץ 'שמא אמות ויישא אחרת תחתי', ואדם מצידו מאשים את חוה ולא לוקח אחריות על עצמו לאחר החטא - 'האישה אשר נתת עמדי'. מתוך פירוד זה נולד בעצם הגירוש מן עדן, הגלות הראשונה[2].

לאחר מכן יחסיהם של קין והבל אשר אין צורך לבאר את פגם האחווה שלהם, דבר שהסתיים ברצח הראשון בהסטוריה.

לאחריהם מגיעים יצחק וישמעאל. שרה רואה שישמעאל מצחק את יצחק. ברש"י פעולה זו מוסברת בשני אופנים - או שהוא מנסה להורגו בעולם הזה או בבא - מחטיא או מנסה להרוג.

אם נמשיך לדור הבא - יעקב ועשיו אשר כל אחד מהם אמור למלא תפקיד האחד גשמי והאחר רוחני אך עשיו מועל בשליחותו ומנסה להרוג את יעקב[3].

 

במאמר מוסגר - כאן היינו צריכים לעסוק גם בזוג אחיות מפורסם, הלא הן רחל ולאה [עיינו ברשומה על פרשת ויצא - החסד הכי גדול בעולם]. אלא שזוג זה איננו מתאים בשום אופן למודל שהוצג לעיל. רחל ולאה היו אחיות מושלמות. רחל[4] מוותרת לאחותה על אהוב נעוריה שחיכתה לו שבע שנים ואף מוסרת לה את הסימנים האינטימיים ביותר ביניהם, וכל זה על מנת שאחותה הבכירה לא תתבייש. זוהי גדלות עצומה. נחזור לעסוק בכוח הנשי המופלא הזה בהמשך.

 

עד כאן, יכולנו לחשוב שכל המריבות הללו הם בעצם בירורים. אחד מכל זוג מהאחים היה קליפה והשני פרי ,כהגדרת ספר הכוזרי, או במילים אחרות - האחד חיובי והשני שלילי.     

בהסתכלות כזו ההתנגשות היא ,לכאורה, בלתי נמנעת.      

אך תיאוריה זו קורסת אל מול סיפור יוסף והאחים. שם כולם היו בנים נאמנים ליעקב, ומכולם יחד נבנה בית ישראל.

 

סיבוב ראשון – יוסף והאחים

 

ובכל זאת, גם כאשר אנו מגיעים ליחסיהם של שנים עשר שבטי יה, עלינו להבין אותו בהקשר של הסיפורים הקודמים.

השבטים שסועים מבחינה חברתית סביב כמה נושאים - בני הגבירות ובני הפילגשים, יוסף החולם על מנהיגות מול יהודה והאחים, אך נראה שמעל הכול מתנוססת המחלוקת בין בני רחל לבני לאה[5].

יהודה רואה שיוסף מתנהג באופן מוזר מאוד. יוסף מסכסך בין בני השפחות לבין בני הגבירות ע"י שרועה עם בני השפחות ומוציא דיבה בפני יעקב על בני הגבירות. יתירה מזאת, נראה שיעקב נוטה לטובת יוסף ומפלה אותו לטובה בנתינת בגדי מלכות[6]. גם בפן האישי התנהגותו צריכה עיון שכן יוסף מסלסל בשערו. ניתן להניח כי בשלב זה נזכר יהודה בדודו עשיו אשר גם הוא היטה את לב אביו ואולי יש כאן צאצא לאותה הדרך, קליפה ופרי[7]. חלומותיו של יוסף מתפרשים בעיני יהודה ,שכנראה כבר הרגיש את תכונות המנהיגות מבעבעים בו, כניסיון השתלטות עוין.

אך גם אחרי כל הדברים האלו יהודה לא בטוח. האם יוסף הוא צדיק עליון אשר האחים לא יורדים לסוף דעתו או שמא 'מוסר' של כלל ישראל.

ההתלבטות קשה מנשוא. אך יהודה מוצא את עצמו נאלץ להכריע בה לאחר שהסיעו עצמן השבטים מהאחווה. שכן שמעון ולוי[8] מסיתים את שאר השבטים להרוג את בעל החלומות.         

באקט של פשרה, יהודה משאיר את ההחלטה בידיים של הקב"ה – 'לא נשאיר אותו בבור המלא נחשים ועקרבים אלא נמכור אותו לישמעאלים, והקב"ה יעשה בו כרצונו' אומר לעצמו יהודה.

חז"ל[9] לא רואים זאת בעין יפה, הם מבקרים את "מה בצע כי נהרוג את אחינו" ואומרים על כך - "בוצע ברך ניאץ ה'", מי שמברך את הפשרות האלו כאילו מקלל את ה'.     

הסיבה לכך היא שהשימוש בטיעון ה'אחינו' לא היה שלם. בכוחו של יהודה היה להיות אח אמתי ולהטיל וטו על החלטת האחים להרוג את יוסף. להכריע. מספק אין מוכרים אח.   

כאח, מעצם האחוה, נולדת אחריות. האחריות לברר את המקרה לאשורו, לדבר עם אחיך, ללבן איתו העניין, ולבסוף גם להכריע.

יהודה גדול האחים נכשל. לאביו הוא נותן להבין מה קרה ליוסף, כמובן, כל זאת בלי להוציא מילה אחת של שקר מהפה. "וַיִּקְח֖וּ אֶת-כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת-הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם: וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת-כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל-אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר-נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם-לֹֽא: וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף:" - את זה אתה אמרת, אבא.

 

מעשה יהודה ותמר

 

מיד לאחר מכן התורה מפנה את אור הזרקורים לסיפור אחר, סיפור שבמבט ראשון נראה לא קשור בשום אופן – מעשה יהודה ותמר. ובכל זאת, רש"י מגלה לנו טפח מן הקשר הסמוי – 'ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו - למה נסמכה פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד, שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו, אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך'. כתוצאה מההתנהגות הבלתי אחראית שנולדה מפגם האחוה, יהודה מאבד את הסמכות בפני אחיו והם נפרדים ממנו.         

לאחר שיהודה יורד מגדולתו מגיעה תקופה של חשבון נפש.

יהודה משיא את תמר לבנו ער, אך חייו של ער נקטעים באחת - "וַיְהִ֗י עֵ֚ר בְּכ֣וֹר יְהוּדָ֔ה רַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְמִתֵ֖הוּ יְהוָֽה:". כתגובה לכך מבקש יהודה מבנו השני אונן לבצע יבום – "וַיֹּ֤אמֶר יְהוּדָה֙ לְאוֹנָ֔ן בֹּ֛א אֶל-אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יךָ וְיַבֵּ֣ם אֹתָ֑הּ וְהָקֵ֥ם זֶ֖רַע לְאָחִֽיךָ:".

 

מהו יבום?

 

ברשותכם, בטרם נמשיך בביאור העניין נתעכב על המילה המוזרה הזו. יבום היא מילת המפתח בהבנת מהות האחוה.  

יש להבין מה השייכות לעניין הייבום. הרי מצוות ייבום נזכרת רק בספר דברים, מניין אם כן התביעה של יהודה כלפי אונן ליבם ובכך להקים זרע לאחיו[10].  

הרמב"ן מסביר שייבום הוא מנהג קדום -

 

"אבל העניין סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם וניכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עיניים לראות ואזניים לשמוע והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה בייבום האח והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה ולא ידענו אם היה המנהג קדמון לפני יהודה ובבראשית רבה (פה ה) אמרו כי יהודה התחיל במצות ייבום תחלה כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו... [ע"ש]".

 

לפנינו סוד גדול מסודות התורה. נשמת האדם אמורה להתממש בעולם באופן של קשר לאומה ולארץ בדמות הקמת משפחה הבאת ילדים ונחלה. אדם שלא מימש את עצמו באופן הזה נגדע במובן מסוים מעץ החיים של האומה.            

אלא שיש אפשרות של תיקון. האישה שהשאיר הנפטר הלא היא חלק מעצמו ובשרו, כאשר היבם האח האוהב, לוקח אותה לאשה הוא בעצם מקים את זרע אחיו ע"י שהנשמה היורדת באותו זיווג היא ממש נשמת האח המת. כך גם ביחס לנחלת המת אשר זוכה בה האח החי[11]. יתרה מכן, מן התורה, האישה המתייבמת לא צריכה קידושין נוספים[12] מכיוון שנישואין אלה הם ממש המשך הנישואין של האח המת. יש כאן התרוממות מעבר לתחושות הפרטיות של האח החי ואלמנת המת לקראת זיווג שמיימי[13] זיווג אלטרואיסטי שעניינו הקמת זרע האח ותיקונו[14]. אי לכך, כוונת בני הזוג בזיווג הזה מקבלת חשיבות אדירה ואל לה להיות אינטרסנטית. לו תהיה כוונה אגואיסטית מפגש הנשמות לא ייכון והם עלולים לפגוע באיסור חמור של אשת אח[15]. אלא שנתינה זו של האח זוקקת מסירות נפש גדולה שכן הוא מקים את שם האח המת, ומה ,אם כן, יהא על שמו הפרטי[16]. ובאופן נגטיבי - במקרה בו לא מעוניין האח החי לנהוג מנהג אחווה ולייבם מדאגה לאובדן שמו הפרטי, התורה מבזה אותו וקוראת לו בית חלוץ הנעל[17]. כמובן שיש בייבום גם דאגה של אחווה משפחתית לאשת המת שלא תהא החוצה לאיש זר. 

יש לשים לב שיש כאן שותפות של שתי נשמות קרובות ואוהבות של המת - אשת המת והאח - שמתכנסים יחד למטרת התועלת לאהוב להם. במקרים אחרים גם אב המת או דודו יכולים לפעול לקראת המטרה הזו.

 

התורה מלמדת כאן את שורש האחוה – אחים זה עניין נשמתי שמיימי ולא מקרי בשום אופן. לכן ההוראה היא - 'היה אח'. לא רק בחיים, אלא גם לאחר המוות. התובנה הזו מדהימה - ללא אחיך אינך שלם, אתה חצוי. לכן בעולם האמת, בעולם הבא, אין לך קיום[18]. מתוך ההבנה הזו נולדת אחריות גדולה. אינך יכול ללכת לחיות לבדך ולומר שלום עלייך נפשי, אינך שלם ללא אחיך, שליחותך הרוחנית לא תתקיים ללא אחיך ולכן עליך לשמור על אחיך, להחזירו בתשובה לעזור לו בין בגשמיות ובין ברוחניות. אלו קווי היסוד של גישת האחווה.           

 

בעצם אלו קווי היסוד של עם ישראל. לעם ישראל כולו נשמה אחת שרק בגופים נראה כאילו הם אנשים שונים. האמת היא שיש מן נשמה גדולה אחת שמחיה את כולנו. לנשמה הזו מספר כינויים, כנסת ישראל, הוא אחד מהם. לכן עם ישראל איננו דת ואיננו לאום. זהו עם של אנשים שהתחברו סביב הרעיון המשותף לתקן עולם במלכות שדי. והקב"ה בחר לשכון כבוד בתוך אחת ממשפחת העמים שבמרכזה הרעיון חי בשלמות. משפחת אברהם העברי. ה'רעיון' הזה הוא הביטוי לבחירה האלוקית שמתבטאת בכך שלכל המשפחה נשמה אחת, שליחות רוחנית אחת.

נציין כי אברהם אבינו נקרא ע"פ המדרש 'אחותי' – שאיחה את כל העולם לעבוד את ה'. אברהם הוא האח האמיתי של העולם כולו. הוא חש חלק מההרמוניה העולמית וממילא גם נוטל עליה אחריות להודיע את שמו יתברך לכל באי עולם. רק על הרקע הזה ניתן להבין את מהות הגיור. בגיור האדם נכנס למשפחה שהנשמה שלה הוא גילוי שם ה' בעולם. ע"פ הזוהר ,בביאורו של האור החיים הקדוש, המתגייר מגלה רבדי נפש עמוקים שמגלים שהוא 'עמד בהר סיני' יחד איתנו כביכול. הוא חלק מהנשמה האחת הגדולה הזו[19]. אברהם האח הוא אבי הגרים, אבי הרעיון הזה.

לכן בהמשך, עם ישראל כולו נידון כאחים[20], ובמועדים מסוימים כגוף אחד עם נשמה אחת.

עכשיו, לאחר שהעמקנו בפרשיית יבום, דומה כי הדברים יהיו מחוורים יותר.

 

יהודה מתקן

הבה נחזור לסיפור. תחילה מראה הקב"ה ליהודה את תוצאות דרכו המשתקפות בליקוי באחווה שבין ילדיו הוא. כאמור יהודה מפציר באונן[21] להתנהג כאח[22]. אך אונן ,המבין בסוד שהזכרנו, מסרב באכזריות ובאגואיסטיות ומפנה עורף לאחיו "וַיֵּ֣דַע אוֹנָ֔ן כִּ֛י לֹּ֥א ל֖וֹ יִהְיֶ֣ה הַזָּ֑רַע וְהָיָ֞ה אִם-בָּ֨א אֶל-אֵ֤שֶׁת אָחִיו֙ וְשִׁחֵ֣ת אַ֔רְצָה לְבִלְתִּ֥י נְתָן-זֶ֖רַע לְאָחִֽיו:". ואכן, העונש לא מאחר לבוא – "וַיֵּ֛רַע בְּעֵינֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיָּ֖מֶת גַּם-אֹתֽוֹ:".     

בהמשך, יהודה עצמו מפנה עורף גם לתמר בכך שדוחה אותה עד שיגדל שלה כאשר כוונתו האמתית היא לזנוח אותה כפי שמוסרת לנו התורה[23]. וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָה֩ לְתָמָ֨ר כַּלָּת֜וֹ שְׁבִ֧י אַלְמָנָ֣ה בֵית-אָבִ֗יךְ עַד-יִגְדַּל֙ שֵׁלָ֣ה בְנִ֔י כִּ֣י אָמַ֔ר פֶּן-יָמ֥וּת גַּם-ה֖וּא כְּאֶחָ֑יו וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֔ר וַתֵּ֖שֶׁב בֵּ֥ית אָבִֽיהָ:".

 

כשרואה זאת תמר, היא סוף סוף מבינה את התמונה לאשורה. יהודה המנהיג פשוט לא יודע להיות אח [שוב - איננו מדברים כפי גודל מעלתו אלא רק ע"פ הפשט המתגלה לעינינו הקטנות]. כתלמידתן הנאמנה של רחל ולאה, תמר מנסה להתניע מהלך של תיקון. תמר יוצאת לעשות מעשה של מסירות נפש על מנת להקים זרע לבעלה ועל הדרך ללמד את יהודה אחוה מהי.  "וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל-דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי-גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא-נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה:" זוהי מסירות נפש כפולה.מבחינה גשמית - שכן תמר ידעה כי העונש הצפוי לה הוא שריפה, אך גם מבחינה רוחנית - שכן תמר הצדקת התחפשה לקדשה[24].

כצפוי, התגובה החריפה של יהודה לא מאחרת לבוא – "וַיְהִ֣י | כְּמִשְׁלֹ֣שׁ חֳדָשִׁ֗ים וַיֻּגַּ֨ד לִֽיהוּדָ֤ה לֵֽאמֹר֙ זָֽנְתָה֙ תָּמָ֣ר כַּלָּתֶ֔ךָ וְגַ֛ם הִנֵּ֥ה הָרָ֖ה לִזְנוּנִ֑ים וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֔ה הוֹצִיא֖וּהָ וְתִשָּׂרֵֽף:". גזר הדין שריפה איננו גזר דין של סתם פנויה שמזנה אלא של ארוסה[25].

זאת אומרת שיהודה דן אותה כארוסתו של שלה אע"פ שלא נתן להם להינשא כמו שהבטיח. זהו אולי השלב הנורא ביותר של הבגידה, השיא של חוסר האחוה.

אך תמר לא מתייאשת. היא מבינה שדווקא עכשיו צריך להתנהג באחוה מופלגת. תמר בוחרת שלא להלבין את פניו של יהודה ולא להוכיח אותו באופן ישיר[26] אלא נותנת לו בכבוד את תוכחת המוסר נוקבת הלב – "הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל-חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר-אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר-נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה:" הגמ' מלמדת אותנו שהמילים הכר נא הם מידה כנגד מידה ל'הכר נא' שאמר יהודה לאביו יעקב במכירת יוסף. ואולי הם גם שם קוד על מנת שיהודה יבין סוף סוף את המהלך.      

ויהודה? - מבין! – "וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי כִּֽי-עַל-כֵּ֥ן לֹא-נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י וְלֹֽא-יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽה: [היינו שלא פסק]". מהזיווג המיוחד הזה נולדים תאומים, פרץ וזרח[27].

אנקדוטה מתוקה מסיפור לידתם מופיעה בתורה. פרץ הוציא את ידו קודם ליציאתו ואחרי זה חזר לצאת אחרון. התפארת שלמה מרדומסק [ע"ש פרשת וישב] מסביר באופן מטאפורי שזוהי מעין הושטת יד של אח אל אחיו. רמז לכך שהיבום הושלם[28].

 

מה יוסף מנסה להשיג?

 

מכאן חוזרת התורה לדרמה הגדולה של יוסף והאחים. אך רק על פי הרעיון המוצג מובן ההמשך התמוה בסיפורם. מהו פשר התנהגותו של יוסף בהתנכרותו לאחיו כשהוא פוגש אותם לראשונה? מדוע יוסף מתעקש שיביאו את בנימין למצרים? ומדוע הוא מתגלה אל אחיו דווקא ברגע בו הוא מתגלה לבסוף?

בירידת האחים למצריים בעקבות הרעב, מספר המדרש שהיה גם חיפוש. האחים, ככל הנראה בהנהגת יהודה, מחפשים את יוסף על מנת להשיבו הבייתה.    

יוסף מצידו, מבקש לבדוק האם אחיו תיקנו את חטא האחווה. ולכן הוא מערים על אחיו קשיים וחושד אותם בריגול. האחים חוזרים לבית אביהם ומתחננים בפניו להוריד איתם למצרים את בנימין. אך יעקב למוד הסבל לא מסכים. גם כאשר ראובן מצהיר על כוונתו הברורה שלא לחזור ללא בנימין במילים חריפות, יעקב לא נשבר. רק כאשר יהודה הבן הבכיר של לאה מקבל על עצמו אחריות נצחית על בנימין בנה של רחל בפני אביו, מתרצה יעקב. "אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם-לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל-הַיָּמִֽים – רש"י: כל הימים - לעולם הבא". מסירות נפש מוחלטת - גשמית ורוחנית, עבור אח שהקשר איתו גם הוא כפול - גשמי ורוחני.

כאשר לאחר סיפור הגביע מבקש יוסף לקחת את בנימין לו לעבד כביכול, המבחן מגיע לנקודת השיא שלו.       

"וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒... כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת-הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם-לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל-הַיָּמִֽים וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב-נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם-אֶחָֽיו:".

ע"פ המדרש יהודה ניגש במוכנות להרוג או להרג, או אפילו להיות עבד במקום בנימין, אבל שבנימין לא יחזור לאביו - זה כלל לא עמד על הפרק.          

עתה מבין יוסף הצדיק שהכול מתוקן, ומתגלה לאחיו – 'אני יוסף אחיכם'. 

יוסף, בנה של אמא רחל, מתגלה כאח במלוא הדרו כאשר כלל איננו נוטר טינה לאחיו והדבר מתבטא בצאצאיו אפרים ומנשה שאין ביניהם קנאה אף כשהצעיר מקבל ברכה גדולה מהבכור כמובא בפרשת ויחי.

סוד הייבום כאן מאוד נגלה לעין – גם לאחר שנראה שהמצב אבוד – יוסף כבר מת או אולי התבולל במצריים, ויהודה כבר ירד מגדולתו, בכ"ז יש אפשרות תיקון השייכת לתכנון האלוקי של 'אלוקים חשבה לטובה'[29].

 

סיבוב שני - רות

 

המשך התיקון במהלך היסטוריה מופיע במגילת רות[30].      

אלימלך, מחלון וכיליון אנשים אפרתיים[31]. מנהיגים משבט יהודה אשר בוגדים באחווה ובעת בצורת ומצוקה דואגים לשמם ולממונם ונוטשים לשדה מואב. שם בשדי מואב נושאים מחלון וכליון בנות מלכים[32] משתקעים ושוקעים מבחינה רוחנית. אלימלך מאבד את כל ממונו ולאחר מכן אלימלך, מחלון וכיליון מתים. נעמי נשארת לבד ומבקשת להיפרד מכלותיה ולעלות לארץ בגפה, אך רות אשת מחלון מסרבת בתוקף[33]. אי אפשר להתעלם מניגון האחווה הטוטאלי אשר בדברי הגיורת – "וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל-תִּפְגְּעִי-בִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל-אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי: בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה יְהוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ:". בדבריה מודגשים שני הפנים שבקשר ביניהן – בחיים ואחריהם, הקשר הוא גשמי ורוחני.         

נעמי מתרצה, והן שבות יחד לבית לחם. בבית לחם מגלה רות כי יש לה גואל. אמנם בועז איננו אחיו של מחלון אלא דודו[34] אך כפי שכבר לימדנו הרמב"ן - גם הגואל יכול לפעול את פעולת היבום. בראשונה ,בועז הזקן מגלה את עצמו כאיש חסד נעים הליכות בלבד ומבטא את הערכתו לאחווה שגילתה. רות רואה עצמה כזרה - "וַתִּפֹּל֙ עַל-פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו מַדּוּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי וְאָנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה:".

אך בועז המבין את סודו של עם ישראל אומר לה - "וַיַּ֤עַן בֹּ֙עַז֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ הֻגֵּ֨ד הֻגַּ֜ד לִ֗י כֹּ֤ל אֲשֶׁר-עָשִׂית֙ אֶת-חֲמוֹתֵ֔ךְ אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אִישֵׁ֑ךְ וַתַּֽעַזְבִ֞י אָבִ֣יךְ וְאִמֵּ֗ךְ וְאֶ֙רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔ךְ וַתֵּ֣לְכִ֔י אֶל-עַ֕ם אֲשֶׁ֥ר לֹא-יָדַ֖עַתְּ תְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם:  ְישַׁלֵּ֥ם יְהוָ֖ה פָּעֳלֵ֑ךְ וּתְהִ֨י מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ שְׁלֵמָ֗ה מֵעִ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר-בָּ֖את לַחֲס֥וֹת תַּֽחַת-כְּנָפָֽיו:". האחווה מתרחבת ומקבלת מימד חדש – מימד הגירות.  

לרות עצמה אין משלה כלום, והיא חוזרת שמחה לבית נעמי לאחר שבועז נותן לה פריבילגיות בליקוט, אך אז נעמי מלמדת את רות את סוד היבום וכן את סודה של הצדקת תמר, מסירות נפש עבור אח והאחריות של הנשים ללמד את הגברים את הסוד הזה. "וַתֹּ֨אמֶר נָעֳמִ֜י לְכַלָּתָ֗הּ בָּר֥וּךְ הוּא֙ לַיהוָ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹא-עָזַ֣ב חַסְדּ֔וֹ אֶת-הַחַיִּ֖ים וְאֶת-הַמֵּתִ֑ים וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ נָעֳמִ֗י קָר֥וֹב לָ֙נוּ֙ הָאִ֔ישׁ מִֽגֹּאֲלֵ֖נוּ הֽוּא... וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ נָעֳמִ֣י חֲמוֹתָ֑הּ בִּתִּ֞י הֲלֹ֧א אֲבַקֶּשׁ-לָ֛ךְ מָנ֖וֹחַ אֲשֶׁ֥ר יִֽיטַב-לָֽךְ: וְעַתָּ֗ה הֲלֹ֥א בֹ֙עַז֙ מֹֽדַעְתָּ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖ית אֶת-נַעֲרוֹתָ֑יו הִנֵּה-ה֗וּא זֹרֶ֛ה אֶת-גֹּ֥רֶן הַשְּׂעֹרִ֖ים הַלָּֽיְלָה: וְרָחַ֣צְתְּ | וָסַ֗כְתְּ וְשַׂ֧מְתְּ שִׂמְלֹתַ֛יִךְ עָלַ֖יִךְ וְיָרַ֣דְתְּ הַגֹּ֑רֶן אַל-תִּוָּדְעִ֣י לָאִ֔ישׁ עַ֥ד כַּלֹּת֖וֹ לֶאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּֽוֹת: וִיהִ֣י בְשָׁכְב֗וֹ וְיָדַ֙עַתְּ֙ אֶת-הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁכַּב-שָׁ֔ם וּבָ֛את וְגִלִּ֥ית מַרְגְּלֹתָ֖יו וְשָׁכָ֑בְתְּ וְהוּא֙ יַגִּ֣יד לָ֔ךְ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשִֽׂין".   

מעניין לציין שנעמי מספרת לרות שאפילו מתוך מחשבה על עצמה כך יהיה לה הכי טוב – "הלוא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך". נעמי למדה על בשרה שכאשר האדם מבקש את טובתו האישית על פני שליחותו הלאומית והערבות ההדדית, סופו להיאבד. מבחינה מסוימת השאיפה הכי אישית היא להיות חלק מהנצח[35]. ועוד, נעמי עצמה עושה זאת גם מדאגה לרות[36] ולא רק לנשמת בנה.

לפי המדרש[37] הסיבה שבועז ישן בגורן בקצה הערימה היא מחשש פן נעריו יפגשו עם קדשה שם ,כמנהג המקולקל של אותם ימים, ולא עוד אלא שהם גם עלולים לשלם לה בשעוריו. זו גם הסיבה שבועז כל כך נחרד כאשר הוא מגלה כי אישה שוכבת למרגלותיו. יש כאן חשש גדול לשמו הטוב כראש בית הדין. מדהים לגלות כי רות עושה ממש כמעשה תמר שכן גם היא מוכנה להחשד כקדשה ובלבד שתקים שם לבעלה. כשבועז מבין מדוע באה רות הוא מתמלא בהתפעלות ונשבע בה' לעזור לה, מעין שבועתו - ערבותו של סבא יהודה. "וַיֹּ֗אמֶר בְּרוּכָ֨ה אַ֤תְּ לַֽיהוָה֙ בִּתִּ֔י הֵיטַ֛בְתְּ חַסְדֵּ֥ךְ הָאַחֲר֖וֹן מִן-הָרִאשׁ֑וֹן לְבִלְתִּי-לֶ֗כֶת אַחֲרֵי֙ הַבַּ֣חוּרִ֔ים אִם-דַּ֖ל וְאִם-עָשִֽׁיר: וְעַתָּ֗ה בִּתִּי֙ אַל-תִּ֣ירְאִ֔י כֹּ֥ל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִ֖י אֶֽעֱשֶׂה-לָּ֑ךְ כִּ֤י יוֹדֵ֙עַ֙ כָּל-שַׁ֣עַר עַמִּ֔י כִּ֛י אֵ֥שֶׁת חַ֖יִל אָֽתְּ:".    

אלא שבועז מפתיע: יש גואל קרוב ממני ואם כנה רצוננו להקים שם למת, אזי ראוי שהוא יתחתן איתך. "וְעַתָּה֙ כִּ֣י אָמְנָ֔ם כִּ֥י (אם) גֹאֵ֖ל אָנֹ֑כִי וְגַ֛ם יֵ֥שׁ גֹּאֵ֖ל קָר֥וֹב מִמֶּֽנִּי:" ובכל זאת בועז לא מפקיר את רות אלא לוקח אחריות מלאה –" לִ֣ינִי | הַלַּ֗יְלָה וְהָיָ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ אִם-יִגְאָלֵ֥ךְ טוֹב֙ יִגְאָ֔ל וְאִם-לֹ֨א יַחְפֹּ֧ץ לְגָֽאֳלֵ֛ךְ וּגְאַלְתִּ֥יךְ אָנֹ֖כִי חַי-יְהוָ֑ה שִׁכְבִ֖י עַד-הַבֹּֽקֶר:"[38].

ביציאתה, על מנת להימנע מלבייש את בועז, מתחפשת רות לגבר. תחפושתה טובה כל כך עד שנעמי חמותה שואלת אותה בחזרתה מי את ביתי.     

למחרת, בועז לא מתמהמה ומתעתד לכנס את בית דינו ע"מ לגאול את רות. ואכן "וְהִנֵּ֨ה הַגֹּאֵ֤ל עֹבֵר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר-בֹּ֔עַז וַיֹּ֛אמֶר ס֥וּרָה שְׁבָה-פֹּ֖ה פְּלֹנִ֣י אַלְמֹנִ֑י וַיָּ֖סַר וַיֵּשֵֽׁב:", אך כאן אנו עדים לדו שיח שע"פ הפשט איננו מובן כדבעי[39] ואולי לאור דברינו יכול להתבאר באופן נפלא. "וַיֹּ֙אמֶר֙ לַגֹּאֵ֔ל חֶלְקַת֙ הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר לְאָחִ֖ינוּ לֶאֱלִימֶ֑לֶךְ מָכְרָ֣ה נָעֳמִ֔י הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֥ה מוֹאָֽב: וַאֲנִ֨י אָמַ֜רְתִּי אֶגְלֶ֧ה אָזְנְךָ֣ לֵאמֹ֗ר קְ֠נֵה נֶ֥גֶד הַֽיֹּשְׁבִים֮ וְנֶ֣גֶד זִקְנֵ֣י עַמִּי֒ אִם-תִּגְאַל֙ גְּאָ֔ל וְאִם-לֹ֨א יִגְאַ֜ל הַגִּ֣ידָה לִּ֗י וְאֵֽדְעָה֙ כִּ֣י אֵ֤ין זוּלָֽתְךָ֙ לִגְא֔וֹל וְאָנֹכִ֖י אַחֲרֶ֑יךָ וַיֹּ֖אמֶר אָנֹכִ֥י אֶגְאָֽל:" כאשר מדובר על הוספת נחלה לנחלתו הגואל מוכן. אך בועז מבין שאותו גואל לא מבין את גודל האחריות ולכן הוא מוסיף דברי הסבר על מטרת היבום -תיקון נשמת המת והקמת שמו: "וַיֹּ֣אמֶר בֹּ֔עַז בְּיוֹם-קְנוֹתְךָ֥ הַשָּׂדֶ֖ה מִיַּ֣ד נָעֳמִ֑י וּ֠מֵאֵת ר֣וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֤ה אֵֽשֶׁת-הַמֵּת֙ (קניתי) קָנִ֔יתָה לְהָקִ֥ים שֵׁם-הַמֵּ֖ת עַל-נַחֲלָתֽוֹ: וַיֹּ֣אמֶר הַגֹּאֵ֗ל לֹ֤א אוּכַל֙ (לגאול)-לִגְאָל-לִ֔י פֶּן-אַשְׁחִ֖ית אֶת-נַחֲלָתִ֑י גְּאַל-לְךָ֤ אַתָּה֙ אֶת-גְּאֻלָּתִ֔י כִּ֥י לֹא-אוּכַ֖ל לִגְאֹֽל:" הגואל מסרב, בדיוק כמו אונן בשעתו. כמה צדק פואטי יש בכך שהמגילה לא מגלה לנו את שמו של זה שאיננו נוהג מנהג אחווה כי הוא מפחד שמא לא ייזכר שמו על נחלתו. המגילה קוראת לו לדורות 'פלוני אלמוני'. זהו קיום מעניין של פשט דברי התורה "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל".

במדרש מתגלה לנו כאן עניין נוסף. שמו של אותו פלוני אלמוני היה 'טוב' אך הוא נקרא אלמוני על שם שהיה אילם בדברי תורה. התלבטותו של טוב הייתה מעוגנת בהלכה. טוב חשש שמחלון וכיליון מתו בגלל שלקחו נשים מואביות והרי הכתוב אומר "עמוני ומואבי לא יבוא בקהל ה'". מה שטוב לא ידע הוא שכבר נתחדשה הלכה 'עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית'. שימו לב, על אף האמור, טוב נקרא אילם מדברי תורה ולא חירש[40]. וזאת מכיוון שהיה לו לברר את ההלכה ולפסוק. טוב היה צריך להיות אקטיבי.

בועז מתנהג אחרת. בועז גואל את רות ובחתונתם מהדהדת ברכה שלולא המהלך שלנו אין לה שום מובן. "וַיֹּ֨אמְר֜וּ כָּל-הָעָ֧ם אֲשֶׁר-בַּשַּׁ֛עַר וְהַזְּקֵנִ֖ים עֵדִ֑ים יִתֵּן֩ יְהוָ֨ה אֶֽת-הָאִשָּׁ֜ה הַבָּאָ֣ה אֶל-בֵּיתֶ֗ךָ כְּרָחֵ֤ל | וּכְלֵאָה֙ אֲשֶׁ֨ר בָּנ֤וּ שְׁתֵּיהֶם֙ אֶת-בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל" עניינן של רחל ולאה האחיות שתקנו את נושא האחווה כה רלוונטי לזיווג המיוחד של בועז ורות.          

הגמ' מוסיפה שבכוונה הקדימו כאן מנהיגי בני לאה את שמה של רחל לשם אמם והסבירו ששתיהן נזקקו להקמת הבית[41]. תיקון האחווה. 

ובהמשך הברכה – "וַעֲשֵׂה-חַ֣יִל בְּאֶפְרָ֔תָה וּקְרָא-שֵׁ֖ם בְּבֵ֥ית לָֽחֶם: וִיהִ֤י בֵֽיתְךָ֙ כְּבֵית פֶּ֔רֶץ אֲשֶׁר-יָלְדָ֥ה תָמָ֖ר לִֽיהוּדָ֑ה מִן-הַזֶּ֗רַע אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֤ן יְהוָה֙ לְךָ֔ מִן-הַֽנַּעֲרָ֖ה הַזֹּֽאת:" אין רלוונטי יותר מלהזכיר בחתונה המיוחדת הזו את תמר יהודה ופרץ. וכך גם בסיום המגילה בייחוסו של דוד בן ישי עד לפרץ.

זהו הכיוון של המשיח.

 

סיבוב שלישי - החורבן

 

הסיבוב השלישי של סיפור האחווה הוא חורבן בתי המקדש.

חורבן בית ראשון מתחיל בפירודם של ישראל ויהודה לשתי ממלכות עד הגליית עשרת השבטים[42] ולאחר מכן חורבן הבית.            

אך הסיפור קשה יותר בחורבן בית שני, חורבננו אנו. כידוע, חז"ל מוסרים לנו כי בית שני נחרב בעוון שנאת חינם. הגמ' בגיטין[43] חושפת שהייתה בירושלים די אספקה כדי לעמוד במצור של עשרים ואחת שנים[!]. הסיבה שירושלים בכל זאת נפלה הייתה שריפת המחסנים ע"י הקנאים והפלגנות.

אך הגמרא מספרת שם עוד סיפור. על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים.

לכולנו זכור הסיפור עוד מגן הילדים. העשיר גירש את בר קמצא מן הסעודה ותלמידי החכמים שבאותה הסעודה לא מיחו בידו. בר קמצא נעלב עד עמקי נשמתו מיחסם של החכמים, ובכעסו הלך אל הקיסר לנסות לשכנע אותו שמרדו בו היהודים. על מנת לבדוק את טענתו, שולח הקיסר קרבן ומחכה לראות האם מקריבים אותו בירושלים. בר קמצא מטיל מום בקרבן בניב השפתיים איזור שמבחינתנו נחשב מום ומבחינת הגויים לא. כאשר מגיעים בר קמצא והקרבן לירושלים המבוכה רבה. רבי זכריה בן אבקולס מתלבט מה לעשות - אם יהרוג את בר קמצא כדין רודף כדי שלא ילשין לקיסר יאמרו מטיל מום בקדשים ייהרג, אך אם יקריב את הקרבן יש חשש שתיקבע הלכה לדורות שבעלי מומין יקרבו על המזבח. רבי זכריה בן אבקולס נוקט בשיטת 'שב ואל תעשה עדיף', הוא איננו מקבל אחריות ובכך ממיט אסון. על כך אומרת הגמרא "אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". לכאורה הדברים צריכים בירור מהו חטאו הגדול כל כך של אותו רבי זכריה בן אבקולס. בעיון באגדת החורבן של קמצא ובר קמצא כפי שמופיעה במדרש איכה, מתגלה לנו החלק החסר להשלמת הפאזל. רבי זכריה בן אבקולס איננו שחקן מפתח רק במערכה האחרונה אלא גם במערכה הראשונה – הוא היה ראש החכמים בסעודת המריבה של העשיר ובר קמצא. ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס שייכת הייתה למידת שנאת החינם[44], האדישות והניכור שבין אחים[45]. הענווה הפסולה הזו שגרמה לו לשתוק בסעודה, התבטאה בהמשך בבריחה מאחריות שבאי פסיקת ההלכה. חסרון האחווה היה  בדיוק כמו יהודה בטרם שתיקן, והגואל [ה]'טוב'[46].

בסיבוב הזה מה שהתחדש הוא שהאחווה צריכה להיות גם כלפי חוטאים המוכנים להלשין על עמם ולהביא לחורבן הבית מתוך כעסם. כמו כן התחדשה חובת האחווה הגדולה על מנהיגי ישראל והאחריות הנולדת מכך לפסיקת ההלכה בפועל.

ובכן מאתנו נדרש דבר אחד ויחיד, אומר לנו הקב"ה מתוך מהלך האנושות כולה – היו אחים נאמנים!

 

מה הלאה מבחינתנו?

 

אח נאמן לא יכול לשבת בשקט כשהוא רואה את אחיו תועה והולך להציל אותו, הן גשמית והן רוחנית. ובימינו החזרה בתשובה מתוך כבוד ואהבה הוא צו השעה. אך ישנה השלכה נוספת

כפי שנוכחנו לדעת מתוך האחווה נולדת אחריות גדולה הנוגעת גם לפסיקת ההלכה.

 

לדעתי, ההשלכה המרכזית הזו, היא היא חטאו העיקרי של דורנו. אם ננסה לרדת לשורשן של כל הבעיות, או מכיוון אחר, לחשוב על פתרון כולל אחד לבעיות כמו חילונות[47], תרבות מערבית, כיתתיות ופלגנות נראה לי שנגיע לשורש אחד.       

היהדות הדתית עדיין לא החליטה שהיא מוכנה לקום לתחייה[48]. התורה שלנו כיום היא מתוקה ואדירה ממש כביום נתינתה, אך היא לא רלוונטית וחיה. ישנן הלכות שדורשות ריענון ועדכון[49]  ישנן הכרעות כבדות משקל שעומדות לפתחנו[50]. ישנו חסרון עצום במנהיגות.

המילים הן בוטות אך אם נסתכל בפשט התורה[51] נגלה כי:  

"בית דין הגדול שבירושלים [היינו הסנהדרין] הם עיקר תורה שבעל פה. והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה תורה שנאמר (דברים יז-יא) ''על פי התורה אשר יורוך'' זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולשען עליהן".      

משמע שכאשר אין בית דין הגדול פעיל אנו חסרים את עיקר התורה שבעל פה ואין למעשה הדת על מה שישען.            

ולא עוד אלא שזהו המעצור העיקרי של הגאולה שהרי בהדיא אמר הנביא ישעיה "אשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה"[52].

 

ומה אני יכול לעשות למען הקמת הסנהדרין? למלא את העולם ובייחוד את ביהמ"ד בשיח מכבד, בהבנה שלא כל האמת נמצאת בכיס שלי, להתייחס בכבוד לכל גדולי ישראל ללא סינון מגזרי וכדומה.

 

ומה בדבר ההמשך?

 

לבסוף, כמה מתאים שגם סיום חזון העצמות היבשות [יחזקאל ל"ז] יסתיים בתיקון זה.

לעתיד לבוא בגאולה העתידה ישנו הביטוי הברור לתיקון בעניין יחסי האחים:

 "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (חברו) חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל (חברו) חֲבֵרָיו: {יז} וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: {יח} וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ: {יט} דַּבֵּר אֲלֵהֶם                                                                                     כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (חברו) חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: {כ} וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם: {כא} וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: {כב} וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא (יהיה) יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד: {כג} וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכֹל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אֹתָם מִכֹּל מוֹשְׁבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים: {כד} וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם: {כה} וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם: {כו} וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: {כז} וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: {כח} וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: "

 

ההמשך יהיה בתיקון של האחווה האנושית כולה[53], איחוד כל העולם כולו שכם אחד לעובדו באמת[54]. והבנה כי כל משפחות העמים הן בעצם ענפים של משפחת עם ישראל שהיא הגזע[55].

 

יהי רצון שנזכה לאחות את כל העולם ולהיות אחים נאמנים!

 

 

 

 

[1] ואם יאמר האומר והרי הם מתאימים ליחסי בעל ואשה יותר הנה ידוע כי ביחסי איש ואשה כלולים כל יחסי האהבה והקרבה - חבר וחברה דוד ורעיה אח ואחות אב ואם וכנזכר בשבע ברכות אהבה ואחווה שלום ורעות ואכמ"ל.

[2] וגם במציאות בייאושו נפרד אדם מחוה למשך מאה ושלושים שנה ארוכות. בזמן הזה נפגם יסוד הבית הראשון והדבר נחשב לפגם הברית של האנושות כולה. לכן את הפגם הזה אנו מתקנים ביציאת מצרים ובמידה מסוימת עד הגאולה. לאחר ק"ל השנים חוזר אדם אל חוה בתקוה מחודשת והם מולידים יחד את שת שממנו הושתת העולם כפי שאנו מכירים אותו כיום.

[3] כבר בבטן אימו ארב עשיו לאחיו כמבואר במדרש.

אך יש לעיין גם בחסרון מסוים באחוותו של יעקב לכאורה. נעשה זאת בראשי פרקים לאור כמה נקודות שיובאו כאן ברמז. מכירת הנזיד [עיין זוה"ק תולדות דף קל"ט מול זוה"ק משפטים     ], המרמה בברכה [עיין בביקורת של לאה לאחר שרימתה אותו ושל לבן במילים של לא יעשה כן במקומנו ואולי יש כאן אמירה – 'אצלנו אח זה אח, הבט מה עשתה למעני אחותי רחל'] ולבסוף בביקורת של חז"ל עצמם על מניעת דינה מעשיו אחיו [למס מרעהו חסד   ].

אולי לאור זאת ניתן לומר שדברי רבקה 'על"י קללתך בני' היה תיקון בדיוק בנקודת האחווה והמרמה רדיפתו של עשיו – היא השלכה ברורה לחוסר באחווה, מעשה המרמה של לבן לטובת לאה הבכורה "לא יעשה כן במקומנו" כאילו אומר בשונה ממקומך ומעשה האחווה האצילי של רחל שנתנה לאחותה את הסימנים, וכן יוסף והאחים המבררים את יסוד האחווה.

וע"ע בעניין בדעת מקרא בראשית עמ' רצ"ח, ובעיונים לספר בראשית של הרב ריבלין פרשת תולדות.

אף אם נאמר שכל זה היינו רק שמעשי יעקב היו רק נראים רע  מבחוץ אך באמת היה חייב להיות כך וכמו שמובן בזוה"ק תולדות דף קל"ח בכ"ז יש מקום לומר שהייתה דרושה טהרת לב מיוחדת וכל דבר חטא שמתגלגל לאדם אפילו בשוגג שייך לחסרון פנימי דק.

[4] בעניין לאה – עיין בהערה הבאה.

[5] כאמור, רחל עצמה היא האחות המושלמת. נתינת הסימנים הייתה מסי"נ גשמית ורוחנית עבור אחותה גם במחיר שתימסר בעצמה לעשיו [שכן שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן והייתה אמורה להימסר הבכורה לבכור והצעירה לצעיר]. בסיפור הדודאים רחל לא משיבה על טענתה האבסורדית והמרתיחה של לאה "המעט קחתך את אישי וכו' וע"פ אחד האדמו"רים היה זה מפני שבאופן שאיננו יכולים להבין, פשוט שכחה מחסדה האדיר [עיין לב השמים ראש השנה]. אף במותה נותנת רחל אימנו חיים לאדם אחר [בנימין], ואפילו את מקום קבורתה היא בוחרת ע"פ הסניגוריא לכלל ישראל על חשבון מקומה במערת המכפלה לצד בעלה האהוב. לאה לעומתה מתקנת את האחווה במהלך הדורות.

[6] כתונת פסים מהוה בגדי חשיבות. עיין במפרשים שם.

[7] להעיר שע"פ הפסוק בעובדיה – "ו ְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְהוָה דִּבֵּר" יוצא שאנו פוגשים כאן יסוד ידוע - האדם נחשד דווקא בדבר שאין בו ועיין מו"ק  . ויש לעיין בהקבלת עשיו ליוסף [שלבסוף התחתן עם האישה שהייתה ראויה לעשיו ע"פ המדרש – דינה או ביתה] וכן לדוד באדמימיותם.

[8] שמעון ולוי הפוסקים בפזיזות כמובא בפרשת וישלח במעשה שכם. וזו היא ביקורתו של יעקב שעתה יהרגו אותם האומות [ולא על כך שרצחו סתם כמבואר ברמב"ם הל' מלכים    שהיו אנשי שכם חייבים מיתה ועיין רמב"ן שם].

[9] סנהדרין ו'.

[10] תשובה אפשרית היא שהאבות קיימו כל התורה כולה אך הרמ"א סבר שמשפט זה נכון דווקא לגבי אברהם אבינו וגם המרחיבים לכאורה הרחיבו את זה עד שלושת האבות. אמנם מצינו בט"ז יו"ד סי' קצ" שסבר שאף מעבר לכך קיימו ועוד עיין בעניין בספרים פרשת דרכים וכלי חמדה.

[11] ועיין בר' צדוק    על קישורו הנשמתי של האדם לממונו.

[12] [יבמות  ].

[13] אישה הקנו לו מן השמיים. יבמות דף ט"ל.

[14] שלוש משמעויות שמצאתי במפרשים במילת יבום הובלעו בדבריי אלה – רש"ר הירש לשון קיום, הכתב והקבלה - לשון במה מצד שיתוף שני האחים באשה, ולשון במה מצד התרוממות. ומעניין שהמילה יבו"ם עולה בגימ' 'בנ"ו' ע"ש ששניהם יחד בונים את הבית וכן שזהו בנו של המת.

[15] וכמאמר הגמרא ביבמות טל 'דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי ולשום אישות ולשום דבר אחר כאילו פוגע בערוה וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר' ולכן לכאורה מצות חליצה קודמת למצות יבום. אמנם לעניין הלכה בימינו יש מחלוקת שו"ע ורמ"א ואכמ"ל.

[16] אם חושבים על זה, לאחר דור או שניים לא כל כך יודעים מי היה היבם ומי הנפטר.

[17] בבחינת הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו.

לכשנעיין בפרשיית יבום בתורה נמצא שכך בדיוק הדברים כתובים אש שחורה על גבי אש לבנה [דברים כ"ב].

"כִּֽי-יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין-ל֔וֹ לֹֽא-תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת-הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ: וְהָיָ֗ה הַבְּכוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד יָק֕וּם עַל-שֵׁ֥ם אָחִ֖יו הַמֵּ֑ת וְלֹֽא-יִמָּחֶ֥ה שְׁמ֖וֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל: וְאִם-לֹ֤א יַחְפֹּץ֙ הָאִ֔ישׁ לָקַ֖חַת אֶת-יְבִמְתּ֑וֹ וְעָלְתָה֩ יְבִמְתּ֨וֹ הַשַּׁ֜עְרָה אֶל-הַזְּקֵנִ֗ים וְאָֽמְרָה֙ מֵאֵ֨ין יְבָמִ֜י לְהָקִ֨ים לְאָחִ֥יו שֵׁם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א אָבָ֖ה יַבְּמִֽי: וְקָֽרְאוּ-ל֥וֹ זִקְנֵי-עִיר֖וֹ וְדִבְּר֣וּ אֵלָ֑יו וְעָמַ֣ד וְאָמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי לְקַחְתָּֽהּ: וְנִגְּשָׁ֨ה יְבִמְתּ֣וֹ אֵלָיו֮ לְעֵינֵ֣י הַזְּקֵנִים֒ וְחָלְצָ֤ה נַעֲלוֹ֙ מֵעַ֣ל רַגְל֔וֹ וְיָרְקָ֖ה בְּפָנָ֑יו וְעָֽנְתָה֙ וְאָ֣מְרָ֔ה כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר לֹא-יִבְנֶ֖ה אֶת-בֵּ֥ית אָחִֽיו: וְנִקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל בֵּ֖ית חֲל֥וּץ הַנָּֽעַל:"

 

בעניין היריקה בחליצה ניתן לומר שהיא מבטאת את יחסו המקרי לחלק ממנו ואולי אפילו לנשמה המתבטא ביחס אל היריקה שהיא חלק ממנו ואין לו חפץ בה ויוצאה בנשיפה של רוח חיים אך גם של בוז. מעניין שלאחר גילויו של עשיו את מעשה יעקב גם הוא יורק באומרו "הכי קרא" [שימו לב לפונטיקה של המילה] ע"פ זוה"ק תולדות שם וכמובא גם במדרש רבה.

[18] האמת היא ששיא האחווה מתגלה ביחסי איש ואשה אך אכמ"ל בעניין.

[19] לכן אומר הרמב"ם באגרת לעובדיה הגר שהמתגייר הוא בנו של אברהם אבינו והוא גם יכול להתפלל אלוקי אבותינו אלוקי אברהם יצחק ויעקב. זו אינה משפחה רגילה ולכן קשר הדם איננו כל הסיפור. ואף להלכה יש להריך בעניין סביב במחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי לכל דבר, והמומר נקרא 'בן נכר' שאיננו יכול לאכול קרבן פסח ועוד. והארכתי בסוגיה במקום אחר.

[20] עיין לדוגמא בדברי הירושלמי על טעם מצוות לא תיקום ולא תיטור כמובא בחינוך מצווה זו.

[21] ואולי יש לעיין בהקבלה של השם אונן לשמו של בנימין אשר קראה לו אימו רחל בן אוני.

[22] שימו לב להדגשה בפסוק.

[23] מעניין שישנה מחלוקת לגבי אישה בכמה נעשית קטלנית היינו שמוחזקת שבעליה מתים ואין להתחתן איתה. המחלוקת היא האם בשני בעלים שמתו או בשלושה. מחלוקת נוספת היא האם הטעם לדין אשה קטלנית הוא מחלה שמעבירה האשה או שמזלה של האשה גורם. ואולי יהודה לא רצה לפסוק גם במחלוקת זו. [נעיר שבאה"ע סי' ט' נפסק שבשניים והטעם של מזל אך לכאורה כאן שאני שבידוע שהיה זה על חטאם].

[24] עצם מה שגרמה ליהודה לבוא עליה ללא חופה וקידושין אינו תמוה שכן כמו שאמרנו זהו המשך של הנישואין הקודמים ואשה הקנו לו מן השמיים.

[25] [להעיר דלא כרש"י על בתו של שם]

[26] "אמר רשב"י נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" ויש מגדולי הראשונים שכתבו זאת להלכה. התוס' סוטה י, רבינו יונה הרשב"ץ והחרדים ועיין עין אי"ה ברכות    בהסבר שיטתם.

[27] אחד כנגר ער והשני כנגד אונן.

[28] מכאן ואילך נמצא מודל אחר לאחים, אחים מתוקנים. משה ואהרון הגואלים ממצרים [בבית אלוקים למבי"ט כותב שלושה גואלים – מרים משה ואהרון]. ולא לחינם בוחר ה' לגאול אותנו דרך אחים שהיחסים ביניהם מושלמים. מרים שמוסרת נפש ע"מ שמשה יוולד ואף על חינוכו בהמשך. וכן אהרון שאיננו מקנא במשה ומוסר לו את שרביט ההנהגה בחפץ לב.

לגבי ההקבלה המתבקשת בין התאומים פרץ וזרח לתומים יעקב ועשיו לא הארכנו כאן, וראה הערה 53.

[29] יש להוסיף את אמירתו המתוקה והכל כך מלאת כוח של האדמו"ר מקוצק ששמע פעם שיש מי שאומר שיהודה לאחר המכירה התייאש מלהיות המשיח בעצמו ולכן פנה להוליד ילדים שאולי מהם יצא המשיח [ועיין בספר על ר' אברום עמ'    מה שאמר על כגון דא] ועל זה התבטא 'ואני אומר שפנה להתחיל לתקן הכול מהתחלה ולכן התחיל במצווה הראשונה הלוא היא פרו ורבו'.

[30] האמת היא שכדאי היה לכתוב מאמר נפרד ובו לתת מקום למציאות הנפלאה בה באופן עקבי הנשים הן אלה המגלות לגברים את סוד האחוה המתוקנת- רחל ולאה, דינה [מול שמעון ולוי ועיין גם במדרש חנוכה], תמר, ורות. יש בזה קיום רחב של בזכות נשים צדקניות עתידין להיגאל ושל אעשה לו עזר במובן הכלל אנושי. ראו גם בשיעור בנושא קרוב.

[31] פירוש המילה הוא חשובים. אך אפרת ובית לחם גם מזכירים לנו את מקום קבורתה של אמא רחל האחות המושלמת. יתרה מזאת, החברותא האהובה שלי רבי אליעד אמר שכמו שבגמ' אוכלא דאיפרת הוא מלשון פירוד גם כאן ניתן לומר שיש רמז במילה אפרתים לתכונת הפירוד שהתגלתה במעשיהם

[32] רות וערפה בנות עגלון מלך מואב.

[33] מעניין שבמדרש נדרש שמה של ערפה לגנאי – שהפנתה עורף לחמותה. מפגש נוסף יערך בעתיד בין בן בנה של ערפה – גלית לבן בנה של רות - דוד בשדה הקרב.

[34] במדרש: אלימלך, טוב ובועז אחים היו.

[35] עוד בעניין זה יעויין בהקדמת שערי יושר לר' שמעון שקופ בפיתוח האני.

[36] 'לא תהא אשת המת החוצה לאיש זר'.

[37] ילק"ש רות על אתר.

[38] בועז נותן לרות ששה שעורים והמדרש מדייק שנתן לה שישה נשמות צדיקים. נשים לב שבועז נותן לה חלקו הרוחני הזה עוד בטרם שידע אם הוא יהיה הגואל או לא. שכן אולי למחרת טוב ירצה לגאול. יש כאן מעין ויתור על האני הפנימי ביותר של בועז כלפי רות.

[39] ובאמת הפרשנים שם עמדו על הבעייה, עיין שם במלבי"ם.

[40] עיין בגמ' שבת קמז על רבי אלעזר בן ערך וכן בבקשת שלמה 'ונתת לעבדך לב שומע'. ובכלל הגמ' נוקטת תמיד תא שמע. והביא תפיסה זו לשיאה הרב הנזיר בהקדמתו לקול הנבואה - ההגיון השמעי.

[41] שימו לב שגם בהקמת המלכות השלב של בני רחל שאול משבט בנימין קודם לשלב של הנהגת בני לאה דוד ושלמה.

[42] מעניינת עובדת קירבתם של מלכי יהודה וישראל אפילו בשמם – ירבעם ורחבעם, יהורם ויורם ועוד, קירבה שמעידה לדעתי על פוטנציאל קירוב גדול.

[43] דף נו.

[44] במידה זו או אחרת שכן תמיד כאשר מדובר על גדולי וראשי האומה עלינו לנקוט במשנה זהירות שהרי נשיכתם נשיכת שרף.

[45] כמובן, לפי מדרגתו.

[46] נראה כי בגאולה האחרונה אמור היה להיות תיקון בנושא אהבת ישראל שכן זכינו כבר להתקדמויות משמעותיות מאוד כמו עליה לארץ וכיבוש חלקים גדולים ממנה והקמת מדינה פורחת ומשגשגת. ואם כן, אם עדיין לא תקנו את שנאת האחים כיצד הגאולה התחילה לה?

נראה לומר שמהלך הגאולה האחרונה הוא בעיקר למען שמו ולא למען ישראל כמו שמתנבא יחזקאל [בפרק ל"ו] במפורש: לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְהוָה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: זהו גילוי מובהק של הנהגת הייחוד].

ועוד והוא עיקר שאכן ישנו תיקון מדהים של האחווה והמסירות נפש האחד עבור השני [שכן אף הנהגת הייחוד צריכה להיות ע"פ איזה שהוא כלל הגיוני]. נזכיר מעט מהעניינים - עצם ההתעוררות של יהודי מתבולל כהרצל בעקבות עוולה שנעשית לאח [משפט דרייפוס] למצוא מולדת לכל אחיו, הקדשת חייהם של החלוצים עד מוות ממש עבור מולדת לאחיהם שבאותו הזמן ממש צחקו עליהם, הסזון ופרשת אלטלנה בהם לא הסכימו אחים להרים נשק על אחיהם גם כאשר אלה ירו עליהם, עצם הישיבה בכנסת אחת של יהודים כ"כ שונים כמו ראש מר"צ וראש יהדות התורה לדוג'. ועוד.

[47] שהרי כיצד יחזור בתשובה יהודי, לאיזה מן הזרמים?

[48] עיין במאמר תחיית הקודש במאמרי הראי"ה ונראה שזהו השלב של זריקת הרוח חיים שבחזון העצמות היבשות.

[49] במובן של תקנות חז"ל ואולי אף יותר מכך.

[50] כדוג' התכלת בציצית אך גם בבגדי כהונה, היחס לרפורמים,

[51] רמב"ם ריש הל' ממרים.

[52] בעניין חידוש הסמיכה אכמ"ל ויש לקבוע על נושא זה דיון בפ"ע אך יש להוסיף את ניסיונות חידוש הסמיכה של הרמב"ם ורבי יוסף קארו. מהר"י בי רב השתמש בביטוי 'מעכב הגאולה' למעכב חידוש הסמיכה וכנראה כוונתו לא שהיה צריך לבטל דעתו דווקא אלא שהסתלקותו מלפסוק ולהכריע היא הגורמת בעצם להחלטה השלילית וממילא היא המעכבת את הגאולה.

[53] באגרות הראי"ה ח"א אגרת קי"ב מוסיף את החזון הרחוק יותר שבו לא רק אהבת האחים שבתוך ישראל תתוקן. הראי"ה מצביע על תיקון האחווה האנושית, ובלשונו הטהור – 'ואהבת אחים של עשיו ויעקב של יצחק וישמעאל תעלה על כל אותן המהומות שהרשעה הנכרכת בטומאת הגויה גררה אותן. תתגבר עליהן ותהפכן לאור ולחסד עולם".

[54] כנבואת צפניה.

[55] זוהר בשלח.

 

 {מהרב טל שאוליאן}

הרב נתנאל טל שאוליאן