בשורת הנגעים

“כי תבואו אל ארץ כנען… ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם”

 חז”ל בתלמוד (הוריות יא) למדו: “בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם” ורש”י הוסיף מהמדרש: “לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם ועל ידי הנגעים הוא נותץ את הבית ומוצאן”.

 וכבר הקשו קדמונים: וכי אין לו להקב”ה דרכים נעימות יותר להעשיר את ישראל וחייב הדבר לבוא על ידי ניתוץ הבית?

 אלא נראה לדרוש ולאמר שניתוץ הבית – יש לו עניין וערך בפני עצמו.

 ונסביר:

 חז”ל לימדנו (ערכין טז) ש”נגעים באים על גסות הרוח ועל לשון הרע” שמבדילים ומרחיקים בין הבריות “והבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו – לפי כך אמרה התורה בדד יישב מחוץ למחנה מושבו – מחוץ לשלוש מחנות” (רש”י י”ג מו).

 שורשם של גסות הרוח ולשון הרע הגורמים פירוד – והעצמת הפרטיות, והעדפת האינטרס האישי על ראייה כללית שמתחשבת בזולת. בכך נבין את דברי חז”ל (יומא יד) “אין הבית מיטמא אלא לאחר כיבוש וחילוק” שכן החטא שייך רק במציאות של חלוקה ורכוש פרטי, וכן: “ירושלים אינה מיטמא בנגעים. מאי טעמא? דכתיב בבית ארץ אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים” לאמור: במקום שאין חלוקה ופרטנות – שם לא תתיכן צרעת, כי הצרעת באה כעונש חינוכי לאדם שמתוך הדגשת הפרטיות “המותרת במידה” – פוגע באחדות הכלל.

 ואם נשאל: מדוע “אין חו”ל מיטמאה בנגעים שנאמר ארץ אחוזתכם” (נגעים פי”ב מד)?

 התשובה היא: משום שבחו”ל אין אפשרות לאחדות עם ישראל במובנה השלם וממילא אין דרישה מגובה בעונש חינוכי – צרעת שכל מטרת לשמר את האחדות.

 “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ – שהם בארץ הם גוי אחד” דרשו חז”ל, לכן אין הצרעת נוהגת אלא בארץ ישראל: לא בירושלים – ששם אין פרטיות, ולא בחו”ל – ששם אין ציפייה לאחדות.

 הביאה לא”י דורשת ומאפשרת התעלות לרמה גבוהה שם אחדות ושל ביטול הפרטיות, וכפי שדרשו " אין משיח בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס- אל תקרי פרוטה אלא עד שתכלה פרטיות ......."

ולכן צריך לנתץ את מסגרות הבית המגדירות את הפרטיות, להיפתח יותר לכלל כדי להגיע לאחדות – ושמא זהו המטמון האמיתי והבשורה שבנגעים – הנחשפים בעקבות הניתוץ.