הדרכה בודהיזם ויהדות
שמו המלא של בודהה הוא סידהרתה גאוטמה.
אדם זה חי ב 483-563 לפני הספירה שלהם. בודהה נולד בן למשפחת מלכים עשירה. אביו
מנע ממנו, בכל דרך, לגלות שיש גם סבל בחיים.
כאשר גילה לבסוף בודהה את הסבל
והייסורים הפוקדים כל אדם, התבודד חמישים יום תחת עץ וזכה ל"הארה"
רוחנית. אז כתב את תורתו. תורתו של בודהה מתנגדת לכל סמכות או עקרונות. תורתו
מלמדת שכל דבר בחיינו כרוך בסבל ובייסורים בגלל הצימאון והתשוקה לחיות. על האדם
לבטל את צימאונו ותשוקתו לחיות ובכך להגיע לנירוונה. ולצאת ממעגל הסמסרה והקארמה
האינסופי . הבודהיזם תמיד עסק בהרגשות, רגשות, תחושות והכרה. הבודהה מצביע על
גורמים הכרתיים כמו גם רגשיים כגורמים לסבל. הסיבה הרגשית היא תשוקה והיפוכה,
הסלידה. הגורם ההכרתי הוא הבורות ביחס לדרך בה דברים קורים במציאות, או לשלושת
סימני הקיום: כל הדברים הם לא-מספקים, לא-קבועים, וחסרי עצמיות ממשית.
ה"גורו" של
ה"אשראם" שלי סיפר לנו, שאבי השושלת שלו נהג לומר, כי השכל והמחשבה הם
כמו בריכה. בשל ה"גלים" הרבים שבה (דרכי החשיבה), ה"בריכה"
(השכל) אינה יכולה לשקף כראוי את ה"שמש" (האמת). רק כשהבריכה, או השכל,
דוממים לחלוטין (במדיטציה למשל), אז משתקפת ה"שמש", כלומר האמת, במלואה.
"אין האמת ניתנת להשגה לא
ע"י ההיפעמות שבאמונה ולא על-ידי החוויה שברגש; אין היא מושגת לאדם בפעולה
אלוהית של חסד או כהתגלות אלוהית של עמוד ענן ואש. הדרך היחידה אליה עוברת במשעול
הפתלתל והמלא מהמורות של ההבנה, שתכליתה אחת – ראיית הדברים כפי שהם. "
(ציטוט מתורגם מדרשות הבודהא, מתוך: בידרמן, 1995, ע"מ 9).
החיים הם גשר. השתמש בו כדי לחצות, אך
אל תבנה עליו בית. [פתגם הודי עתיק]
משל סל הקש הנע ברוח משל האבן הדוממת באמצע הנהר משל הזכוכית הנקיה המעבירה את קרני השמש
לכבות את תדר השידור ולהפעיל את תדר
הקליטה.לכבות את המודעות היוצרת ולפתוח את הלב לאלוהי הזורם דרכי
'תמות עכשיו אל תוך העכשיו' אומר
ניסרגדטה מהאראג'.
ארבע האמיתות
האמיתות הן:
דוקהה (duḥkha) -
האמת בדבר קיומו של הסבל: לידה, זקנה, מוות, צער, מצוקה, פרידה וייאוש הם דוגמאות
לסבל.
סמודיה (samudaya) -
האמת בדבר מקור הסבל: השתוקקות, דחייה ובורות, המובילות לתהפוכות נפש תמידיות
בתודעה.
נירודהה (nirodha) -
האמת בדבר הכחדת הסבל: הסבל אינו גזירת גורל. ניתן להשתחרר ממנו ולהגיע לשלוות אמת
(נירוואנה).
מרגה (mārga) -
האמת בדבר הדרך לשחרור מסבל: זו הדרך בת שמונת העיקרים שהתווה הבודהה, "הדרך
המתומנת הנאצלת".
ניתן להסביר את ארבע האמיתות באמצעות
משל לתחום הרפואה, כפי שמקובל לתאר ברפואת האיור ודה:
האמת הראשונה היא האבחון - המחלה היא
הסבל (דוקהה).
האמת השנייה היא אטיולוגיה - המזהה את
גורמי המחלה (דחייה; השתוקקות; בורות).
האמת השלישית היא הפרוגנוזה - מצביעה
על האפשרות להתגבר על המחלה.
האמת הרביעית היא המרשם לטיפול במחלה -
הליכה בדרך המתומנת הנאצלת (הדארמה) תביא לרפואה שלמה.
הוג לחלק את הדרך המתומנת הנאצלת
לשלושה חלקים עיקריים - חכמה, מוסר וריכוז:
חלק גורמים
של הדרך המתומנת גורמים נרכשים
חכמה (סנסקריט: prajñā,
פאלי: paññā) 1. השקפה נכונה ידע נכון 2. כוונה נכונה (וגם
חשיבה נכונה) שחרור נכון
מוסר (סנסקריט: śīla,
פאלי: sīla) 3. דיבור נכון 4. פעולה נכונה 5. אורח חיים נכון (וגם פרנסה נכונה)
ריכוז (סנסקריט ופאלי: samādhi) 6. מאמץ נכון
7. מודעות נכונה 8. ריכוז נכון
בכל התנסות הדעת קודמת,
הדעת מובילה,
הדעת יוצרת.
והיה כי פעלת או דברת ודעתך משוחתת- ובא
הסבל כאשר תיסוב העגלה בעקבות פרסת השור.
בכל התנסות הדעת קודמת,
הדעת מובילה,
הדעת יוצרת.
והיה כי פעלת או דברת ודעתך שלווה- ובאה
השמחה כצל בל ינתק.
בודהיזם ויהדות
רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה-
רבי נחמן
העבודה לדביר קדשך- השתיקה שבקודש הקדשים
במרכז הפנימי
תורה נוספת של הבעש"ט, שבמקרה חופפת לתורה
בודהיסטית שמצביעה על הדברים שכדאי לשים אליהם לב: משה רבנו אומר "אנוכי עומד
בין ה' וביניכם בעת ההיא". הבעש"ט מורה שמשמעות הפסוק היא
ש"אנוכי", הוא מה שעומד ביניכם ובין האל. 'אנוכי' היא תחושת העצמי,
תחושה שיש כאן 'אנוכי' שיש לו קיום נפרד, זה מה שמבדיל בינך ובין האל.
הבודהיזם צמח מן התרבות ההינדואית
האלילית וכל היוצא מן הטמא טמא. הוא בעצם שלב התפתחותי של המזרח מעבודת אלילים
צרופה לתורה רוחנית מעודנת יותר .היום יש נסיונות לטהר אותו ולגייר אותו ולהשתמש
לטובה בטכניקות של מדיטציה ומיינדפולנס בדגש יהודי שככל הנראה גם הנביאים עסקו
בהם. מדיטציה ויהדות- אריה קפלן. מקור חכמה.
לב השוני [בין יהדות לעבודת אלילים]
הוא זה: המשרת האמיתי מבין שהאלוקים הוא הכול, אני רק משרת אותו; עבודת אלילים
מבינה שאני הכול והאלילים נועדו לשרת אותי. (...) ניתן להבחין בכך שלעתים קרובות
מראה האלילים, אנושי. עבודת אלילים היא סגידה לעצמיות והדמויות המגולפות הן רק
הקרנה של אותה עצמיות".
לב השוני בין הבודהיזם ליהדות הוא
בתפיסת הא-לוהות. הבודהיזם הנה דת ללא אל. (על אף שהיא הפכה למעשה את בודהא עצמו
לאל). קיומו של א-ל, או אפילו קיומה של נשמה בת אלמוות מוכחשים, או פשוט לא
קיימים, בבודהיזם.
הבודהיזם שם את הדגש על דרכו
האינדיווידואלית של האדם להגשמה (במקום על אלוהים או ישות חיצונית, או משנה
חברתית/תרבותית כפי שעושות ברוב המקרים דתות אחרות).
עיקרה של התורה הבודהיסטית מבוסס על
עבודה עצמית, הסתכלות פנימה לנפשו של האדם וניסיון לזכות בהארה באמצעות הזדככות
הנפש וההיטהרות. הדת שלנו, וכמוה הנצרות והאסלאם, מושתתת על אמונה ועל קבלה של
דוגמות מסוימות.
על פי הבודהיזם ותורות המזרח אין תכלית
לעולם הזה. קיום העולם הוא סתמי והמתרחש בו נתפס כ"ספורט משעשע" ותו
לאו, ללא תכלית וללא כוונה יתירה משיש במשחקי כדור. אין דע מאין באת ולאן אתה הולך
אלא רק תחיה את העכשיו ותזרום עם ההווה.
אדם מורכב מגוף ונשמה כשהנשמה היא החלק
הנצחי והמושלם שבנו. גופנו לעומת זאת על כל תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו זקוק
להשתלמות. הגוף הוא כמו ילד שהופקד בידינו. עלינו להאכיל, לרחוץ ולתת לו לנוח
כראוי. עלינו להטיל עליו משמעת, לדאוג שיתנהג יפה, שיהיה טוב לזולת, ועלינו למנוע
ממנו לפגוע בעצמו או באחרים. זו גם הסיבה שמצוות התורה הן גשמיות, משום שמטרתן לאמן
את הגוף. מטרת היהדות איפוא היא לא רק להאיר את הנפש, אלא גם לעדן את הגוף.
באופן אירוני, בודהיסטים רבים מתייחסים
לאלוקים כמושג מגביל, כמלכודת מנטאלית ממנה צריך להימנע בשאיפה
ל"ריקנות" טהורה. סילביה בורשטיין מספרת כיצד באמצע התנתקות עמוקה של
מדיטציה, היא חוותה מה שהיא הבינה בתור ה"נוכחות" האלוקית. כאשר היא
סיפרה על כך למורה שלה, תגובתו הייתה: "תיזהרי סילביה. אל תחשבי יותר מדי על
המופשט".
הבודהיזם מציג בהשקפתו לגבי פיתוח
האדם, לא יותר מאשר אימון המחשבה וזיקוק המודעות, כדי "להחליף" את מערכת
היחסים עם האלוקים. המודעות ליקום, ללא המודעות למקורו, לא יכולה להיות מספקת עבור
היהודים".
אחד הההבדלים הבולטים למשל בין דתות
המזרח ליהדות הוא בהתייחסותן ליחסים אינטימיים. הבודהיזם ושאר תורות המזרח, רואים
בהתנזרות את הדרך הנעלה מכולן, שכן העיסוק ביחסים אינטימיים משמעו כניעה
ל"עצמי הנמוך". כל ה"יהו-בודהים" הרציניים שחיים
ב"דרמאסאלה" מתנזרים מכך.
ביטוי עיקרי להבדל הוא ביחס לגוף
וחשיבותו – קבורה לעומת שריפה
יהודים רבים מאד עוסקים בבודהיזם.
תופעה זו נחקרה ע"י הסופר רוג'ר קמניץ ובספרו, "היהודי שבלוטוס"
הוא מציין את העובדות הבאות: "נראה כי מוצאם של כשליש לפחות ממנהיגי
הבודהיסטים במערב הוא יהודי, כמחצית מהמשתתפים בסדנאות ה"וויפאסאנה"
הרוחניות בעיר "דרמאסאלה" שבהודו הם ישראלים, וכשלושה רבעים מבין כלל
המבקרים המערביים במרכז הרוחני של ה'דלאי למה' גם הם יהודים!" התופעה הגיעה
למימדים כאלה שברוב שלטי הרחוב ב"דרמאסאלה" מופיעות אותיות ומלים
עבריות.
"ג'ובו" - יהודים
בודהיסטיים. כיהודי שהגיע מארץ ישראל הדבר נראה לי
בלתי אפשרי: יהודים שומרי מצוות, דתיים, מתפללים מדי יום במניין – ומגדירים את
עצמם בודהיסטים! עד צאת השבת, ובעזרתו של
רב הקהילה למדתי פרק חשוב על הקהילות היהודיות בארצות הברית ופתיחותן לרעיונות
חדשים ומורכבים, עניין שבארץ לא יעלה על הדעת, ועל הקשר הלא כל כך מקרי בין יהדות
לבודהיזם.
מדרש רבה, ס"א: "אב לא היה
לו ורב לא היה לו [לאברהם אבינו], ומהיכן למד את התורה? אלא זימן לו הקב"ה
שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה."
מדרש הגדול: "אמר רבי שמואל בר
נחמני כיון שראה אברהם אבינו את כל האוכלוסין האלו [אוכלוסיית בני הפילגשים]…עמד
ושלחם למזרחו של עולם…אמר להן: [אברהם לבני הפילגשים] יצחק בני יניק הוא [צעיר],
וכל אומה ולשון, שהיא משתעבדת בו ובבניו נטרדין לגהינום, אלא לכו [לטובתכם] ועמדו
במזרח. וכל זמן שבניו של יצחק משועבדין בין האומות, שבו במקומכם, וכשתשמעו שהן
יושבין בטח ושאנן, בואו ושמשו אותן, כדי שתזכו לשופרו של משיח."
"והתברכו בזרעך כל גויי
הארץ" – היינו, כי כל דבר טוב שנמצא בהעכו"ם מוציאים אותו ישראל
אליהם…כי כל האומות יש ביניהם נפש טובה, ועי"ז הנפש יש להם הויה וקיום,
וישראל מוציאים אותה מהם ומכניסים אותה לישראל… כמבואר במי השילוח כי תצא,
ד"ה 'ושבית שביו' – היינו הדבר הטוב הנמצא בהאומה, כי בכל האומות נמצא כח
טוב, אך כל זמן שהיא ביניהם היא בשביה, אך כשיבוא לבין ישראל יהיה הטוב בשלמות.
ביאר בזה רבינו ר' בונים זללה"ה מפרשיסחא שעיקר ישיבת יעקב אצל לבן היה ללקוט
ממנו כל הדיעות טובות ומדות טובות ולהכניסם לקדושה, וכל זמן שזה המידה היא אצלם אז
היא בגלות כי עושים עם המידה הפך מרצון השי"ת, אבל כשתכנס זו המידה לתוך
ישראל לא נשאר עוד אצל העכו"ם שום כח במידה זו…וכל זמן שהמידה היא עוד אצלם
נתראה על הגוון שהם לבוש למידה זו של השי"ת יותר מישראל, וזה נקרא שהמידה היא
בגלות, אבל כשתכנוס לישראל אז הם יקיימו בה רצון השי"ת, כי הם כלי פעולה
לרצונו יתברך, וכל זמן שהמידה היא עוד בין העכו"ם יש להם גוון חן בעוה"ז…"
– בית יעקב, פרשת וירא.
"ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן
אברהם מתנות" –
אמרו על זה בש"ס (סנהדרין צא.)
והובא ברש"י – שם טומאה מסר להם. ואיך זה מסתדר עם המדרש ששלח להם דרך רוחנית
גבוהה שעתידה לחזור ולשמש את עם ישראל, ועם מה שכתב ה'בית יעקב' בפסקה הקודמת?
אומר ה"בית יעקב":
"והעניין בזה הוא שבאמת מצד
השי"ת אין דבר טומאה יורד מן השמים, והחילוק הוא מצד המקבל הטובה והשפעת
השי"ת. מי שמכיר בקבלת שפעת הטובה שלא בכוחו ועוצם ידו עשה לו חיל, רק
השי"ת הוא הנותן בו כוח ושפעת טובה, זו היא טובה מלאה קדושה, והמקבלה הוא בן
חורין בקבלת הטובה, מאחר שמכיר שמצדו אין לו שום כוח, ממילא אינו משוקע וכפוף
בה…והעניין בזה הוא, שמי שנדמה לו שבכוחו ועוצם ידו עשה לו חיל, אזי הוא כפוף
ומשוקע בהטובה, וכאשר יקבלה הוא עריק מקמי מאריה, זה נקרא שם טומאה…" – בית
יעקב, חיי שרה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה