בעקבות אברהם-בין ציווי אלוקי לרגישות אנושית

אחד המתחים הגדולים המלווים את חיי כל איש תורה הנאמן להלכה ולשמירתה- הוא המתח שבין התורה -שעיקרה יישום דקדקני של דבר ה בחיי המעשה ,המוביל את האדם לקדושה -לבין סיטואציות העולות מן החיים עצמם לעיתים , בנקודות שונות, ודורשות רגישות והכלה -שלא תמיד עולות בקנה אחד באופן פשוט עם הדרישה ההלכתית ביסודה, לפחות במבט ראשון ,ולעיתים גם במבט מעמיק יותר.

סוגיות כמו נשואי כהן וגרושה ,איסורה של אשת איש שנבעלה לאחר על בעלה וגם סוגיות כמו היתר מכירה בשנת שמיטה כדי לאפשר את קיום והתפתחות היישוב ועוד כהנה וכהנה דוגמאות המלוות את חיי שומר ההלכה בחייו הפרטיים ומידי פעם פורצות לחיינו כסוגיות ציבוריות הנתונות במחלוקת.

הד ספרותי בולט למתח הזה ניתן למצוא במילים נפלאות מדברי הרא"יה קוק זצ"ל במאמרו המפורסם " על במותינו חללים" . המאמר נכתב לבקשת הסופר אז"ר כהספד על שני חללי  " השומר" שנהרגו במילוי תפקידם בשנת 1911, ובו התייחס הרא"יה למורכבות היחס לאנשים שהיו מסורים בכל ליבם ונפשם לעם ישראל ולבניין הארץ-אך מאידך היו רחוקים משמירת תורה ומצוות ,וכך  כתב :

" ואתה חביבי צא ופרנס ועשה שלום בין רגשי הלב, והשקט את המלחמה הסואנת כים זועף. שמא תאמר ליישב ע"פ הנוסח הרגיל מיסודו של מר אחד העם: הספר הוא ספר, והלב עושה את החיים, וכיון שהלב נלחם בספר הראשון הוא המנצח. במטותא מנך חביבי, אל נא תרפא שבר גדול על נקלה. הספר וכל אגפיו גילוייו של הלב הם, ואיזה לב לב האומה, הלב של נשמתה, הלב של תמצית כל הוייתה, של מעמק חייה. זה הלב דוקא בספר הוא מונח וגנוז, ותוך כל גרגיר המתגלה מאוצר הספר המון רב של לב ושל חיים מונחים. "

הניסיון הזה לפרנס את רגשי הלב הסוער עומד לפתחם של פוסקי הלכה פעמים רבות, ובלי ספק אחד האתגרים הגדולים העומדים לפתחו של כל פוסק הוא לכוון לשקלל ולאזן נכונה בין השיקולים השונים -מתוך יסודות ההלכה .

במקרים רבים סוגיות מורכבות כאלה מהוות קו פרשת מים בין פוסקים "ליברלים" הנותנים משקל גדול לרגש האנושי ועושים מאמץ למצוא לו סימוכין בתורה, לבין פוסקים "שמרנים" שמאמצים את דבר ההלכה ותובעים מהאדם " עקידה" {כלשון הרב סולובייציק} של רגשי הלב הפרטיים  למען האידיאל האלוקי.

מעניין הדבר שכבר במפגש הראשון עם דבר ה ,בחייו של המאמין הראשון והמצווה הראשון-אברהם אבינו -ניתן למצוא שורשים למתח הזה בין הנאמנות לציווי האלוקי לבין רגישות אנושית, בשתי נקודות שונות בתחילת הפרשה, וזאת בפירושיהם של שני מפרשים בולטים- ומעניין עוד יותר לבחון את הכרעתו של אברהם.

הראשון הוא המלבי"ם .המלבי"ם מתייחס לעובדה שתחילה יצא תרח מאור כשדים יחד בנו אברהם כמתואר בסוף פרשת נח ואז בא הציווי לאברהם " לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" .המלבי"ם בפרשנותו  משלים נקודות החסרות בפשט התורה על פי מדרשי חז"ל ,וכך הוא כותב:

"ויקח תרח.-כל מה שספר עד הנה הוא הצעה להודיע הסבה שהניע את תרח לצאת לארץ כנען, כי באשר הרן מת ואברהם לא ילד, היתה משפחתו קטנה, ובעת ההיא מי שלא היו לו בנים רבים היה חדל כח ורפה ידים, כי האב היה ראש המשפחה, ובהכרח היה כטפל אל נחור אביו שהוליד בנים ובנות, וגם שראה שאברהם בנו נרדף מנמרוד, ואף שניצול בנס לא כל יומא מתרחיש ניסא, וע"כ יצא ללכת לארץ כנען, ששם היו בני שם בעת ההיא שנפרדו מבני חם ונמרוד מלכם, ושם היו גם בית אביו ושם ימלט מחמת נמרוד וממשלתו: 

 (לא) "ויקח תרח", הוא לא לקח רק את "אברם בנו" שהוא היה בסכנה מקצף נמרוד, כי נחור לא הלך עמו ללכת לכנען שהוא עבד ע"ז, כמ"ש אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו, רק "שלוט" מצד שהוא "בן הרן" וגם עליו היה חשד המלך שהוא אויב לו כי הוא גואל הדם של אביו." ושרי" מצד שהיא "אשת אברם, ויצאו אתם" ר"ל עם אברם ותרח, והיה היציאה "ללכת ארצה כנען". רק כשבאו עד חרן ששם לא הגיעה ממשלת נמרוד נשארו יושבים שם, וכמ"ש הרי"א שהיה בהשגחת ה' שתרח לא יצא לא"י, כדי שיהיה אברהם נפרד מבית אביו שהיו עובדי אלילים, ושלא ישתתפו בית אביו בברכת ה' עליו ובירושת הארץ, וכמ"ש וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו, ומבואר שאח"כ התישב גם נחור שם, הגם שלא רצה ללכת אל ארץ כנען שהיא ארץ רחוקה:  

על פי המלבי"ם תרח יצא מאור כשדים אך ורק כדי להגן על אברהם בנו מרדיפתו של נמרוד בעקבות מעשהו של אברהם בשבירת הפסלים. בתחילה ,חשב תרח ללכת לארץ כנען אך מסיבות שונות עצר באמצע הדרך ונשאר בחרן. שם בא הציווי האלוקי לאברהם " לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך-אל הארץ אשר אראך"

גם בפשוטו של מקרא עומדת בפני אברהם דילמה מוסרית קשה אך על פי פירושו של המלב"ים היא קשה כפליים :

בחירה בין השייכות הטבעית לאביו ולמשפחתו שיצאו ממקומם אך ורק בגללו ולמענו-לבין ההישמעות לדבר ה שמצווה עליו להיפרד מהם ולעזוב אותם ולהמשיך את המסע לבדו בעקבות דבר ה המפורש.

במקרה זה בחירתו של אברהם היא להעדיף את הציות לדבר ה על פני הרגש האנושי הראשוני -טבעי.

מענייין הדבר שלעומת הניסיון האחרון והקשה ביותר של אברהם – ניסיון העקידה- בו הוא נבחן ביחסו לבנו אהובו אשר נולד באחרית ימיו, כאן אנו לומדים שהניסיון הראשון של אברהם הוא במבחן מול אביו יולדו שהקריב הרבה למענו.

השני הוא מעניין אף יותר והוא צומח מפירושו של רבי חיים בן עטר בפירוש אור החיים על התורה.

אברהם מצווה בציווי ישיר וחד משמעי לעזוב את מולדתו ובית אביו כולו וללכת לבדו אל הארץ שיראהו האלוקים

אברהם למעשה לא מקיים את הציווי כלשונו- הוא לוקח איתו את לוט בן אחיו ! הכיצד ?

עומד על כך איד מהראשונים  בעל ספר עקידת יצחק בפירושו:

ספר עקידת יצחק - שער טז:

 וילך אברם כאשר דבר אליו ה' כו', ירצה, שבענין ההליכה עשה רצונו יתברך. אמנם בענין ההפרדה מארצו וממולדתו ומבית אביו לא השלימו לגמרי, שהרי הלך עמו לוט, ולא מיחה בו, ולא עוד אלא שאחר כך רצה בחברתו, שנאמר ויקח אברם את שרי אשתו כו' ואת לוט בן אחיו, וגם כן הזכיר הכתוב שהיה מקפיד על ממונו, דכתיב ואת כל רכושם אשר רכשו כו':

לדעת בעל עקידת יצחק אברהם הפסיד מהחלטה זו

ספר עקידת יצחק - שער טז:

ואולם לפי שעדין לא נפרד מחברת לוט, כאשר היה עם לבבו יתברך, וחברת הפחותים תפגום מעלת השלם, לזה הגיע אליו קיצור ההערה בהישרתו לדעת מה יעשה להנצל מהרעב ההוא אשר היה בארץ, ולא נראתה עליו יד ה' על זה כמשפטו אל יראיו למיחלים לחסדו. ולזה היה מה שהיה בספור הנמשך, ויהי רעב בארץ כו', כיון שלא היתה עליו יד ה' בזה לסבה שנזכרה, הנה נשאר סמוך על בינתו לפי השכל האנושי וטוב עצתו לבד, והוא אשר יעצהו לצאת משם, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (בבא קמא ס, ב) רעב בעיר פזר רגליך, כי היה לו העכבה לשם סכנה ודאית, אם מפני כובד הרעב כי צריך לחם רב, כי רבים לוחמים לו ואוכלי פת בגו

והנה אחר שאברהם לא נתן אל לבו להפריד את לוט ממנו, הוא יתברך סבב סבת הפרוד במה שלא נשאה הארץ אותם. ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט, כי לא תאונה לצדיק עוד חברתו, כאשר נצטוה מתחלה להתרחק מבית אביו לגמרי. ואמר והכנעני והפריזי אז יושב בארץ כו', לומר שכבר נכנסו בעת ההיא שתי משפחות כנען בארץ ההיא וכבשו חלקם וישבו בה, ועם כל זה היו הם בשלום, כמו שאמרנו, וזה יתדבק למה שיאמר להלן, וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך כו', כמו שיבא. ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה כו', ספר הכתוב בשבחו כי לא גבה לבו להשליכו מעל פניו, כמו שראוי למעיז פניו ברבו ואלופו, אבל הוא החל לקרוא בשלומו ולומר לו בלשון רכה ותחנונים, אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין רועיך,

והנה בהיות לוט עמו לא הושפע עליו רוח הבשורה הזאת, רק בדרך קצרה באומרו, לזרעך אתן את הארץ הזאת לבד, ועתה בהפרד לוט ממנו, וגם בראותו שההתחלה שאמרנו מכבישת הכנעני היתה הולכת וגוברת, כי כבר היה ג"כ הפריזי עמו, היתה הרוחה בהערה האלהית הזאת, אם במתנה, ואם במקבלים אותה בכמו זה השיעור, זאת ועוד אחרת כי בהיות אתו לוט לוקחה אשתו ממנו איך שיהיה:

 

מאלף יותר  הסברו של רבי חיים בן עטר בפירוש אור החיים לסוגיה:

" עוד ירצה לומר שילך לו מארצו אך לא יהיה כסדר יציאתו מאור כשדים שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא לבדו יעזוב ארצו ויפרד גם ממולדתו ואפילו מבית אביו אך אברהם לא הבין זה בדברי ה' ולקח עמו לוט, או אפשר שהבין כן אלא שלוט דבק בו כאומרו וילך אתו לוט דבק בו והגם שאמר אחר כך ויקח אברם וגו' ואת לוט וגו', פירוש שלא דחפו עד שימצא המצאה שלא יכלימהו ולזה תמצא כי כשמצא סיבה קטנה שרבו הרועים תיכף אמר אליו הפרד וגו' אם הימין וגו' (להלן יג ט), והדבר הוא כמעט זר שיאמר אליו כדברים האלה בכל כך הרחקה, אלא לצד שהיה חושב מחשבות להפרידו כדבר ה' לזה תיכף במוצאו סיבה דחפו בב' ידים:

 וראיתי לחזק פירוש זה גם כן ממה שאמר הכתוב (שם יד) וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך, מאמר זה יוכיח כי יושב ומצפה היה ה' מתי יפרד לוט להראותו את הארץ, שאמר לו בתחילת דבר אליו "אשר אראך" ולא הראהו עד עתה שנפרד לוט, והוא מאמר ראשון לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אז אראך:

במקרה זה , על פי פירושו של רבי חיים בן עטר {ולפחות לפי הפירוש השני שאברהם הבין נכונה את הציווי}- אברהם בוחר לממש את דבר ה לא באופן הפשוט והמיידי אלא באופן מורכב יותר תוך כדי דחיית יישומו-וזאת כדי לתת מקום ומשקל ממשי לרגש האנושי הטבעי כל כך ביחס לבן אחיו הנצמד אליו " שלא יכלימהו".בדבר ה לאברהם לאחר היפרד לוט מעימו ניתן לדעתי לראות מעין אישור אלוקי מסויים לבחירה זו של אברהם{כדוגמת יישר כח ששיברת....}

 

דומני שכאן ניתן למצוא עוד בשורש הקדום ביותר של התורה- שכידוע לפי חז"ל החלה באברהם אבינו- יסודות להתנהלות נכונה במתח שבין התורה לחיים באופן שהופך את התורה ל"תורת חיים "