לפרשת יתרו
שמור וזכור בדבור אחד
ליבה של פרשת יתרו הן עשרת הדברות
שניתנו לישראל במעמד הנשגב של הר סיני שבו התרוממו כל ישראל למדרגת נבואה " אשר ידבר אלוקים
את האדם וחי". תיאור המענד יחד עם עשרת הדברות מופיע בתורה פעם נוספת בפרשת
ואתחנן.
עשרת הדברות ניתנו על שני לוחות אבנים
, חמש מול חמש
בלוח הימני מתחילות הדברות במצוות על
האמונה והמחשבה עוברות למצוות בדבור ומסיימות במצוות במעשה- כבוד הורים ושמירת
שבת.
בלוח השמאלי הסדר הפוך: ההתחלה היא
באיסורים מעשיים המשך באיסורי דבור וכלה בציווי על שמירת המחשבה - לא תחמוד.
ללמדנו שבחלק ה" בין אדם
למקום" העיקר הוא הכוונה והמחשבה
ו" רחמנא ליבא בעי" לעומת זאת בין אדם לחבירו- תיקון המעשים הוא הקודם
והחשוב.
הדבר הרביעי הוא הציווי על השבת .
בדבר זה ניכר ביותר ההבדל בין הדברות
הראשונות בפרשתנו לבין פרשת ואתחנן. ביתרו נאמר " זכור את יום השבת
לקדשו" ואילו בפרשת ואתחנן " שמור"
בפרשתנו הנימוק למצווה הוא ההידמות לאל
שברא את העולם בששה ימים ושבת ביום השביעי - ואילו בפרשת ואתחנן הנימוק הוא "
למען ינוח עבדך ואמתך וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים ......על כן צייוך לעשות את
יום השבת"
יש הרואים בכך הבדל באופי השבת . בעוד
השבת של יתרו היא דתית- תיאולוגית , השבת של ואתחנו היא חברתית- סוציאלית. ואכן ,
משולבים הם שני פנים אלו במצוות השבת , אך ניתן להסביר את ההבדל גם באופן אחר:
לשבת שני פנים: מצד אחד פן של קדוש ייחוד והבדלה שעיקרו במצוות עשה - פן זה מתומצת
בציווי " זכור" ויש גם פן שני שעיקרו ריבוי איסורי מלאכה מעשיים בניגוד
לששת ימי המעשה - פן זה מתמצה הציווי " שמור"
דרכו של עולם שהציווי זכור חביב על
הבריות וקל יותר לביצוע. ציווי השמור לעומתו עם לט אבות המלאכה וכל תולדותיהם
ופירושיהם- קשה הרבה יותר ומעטים יותר עומדים בו.
כאשר אדם מכין עצמו ולובש בגדים
מהודרים לבנים לכבוד השבת - קיים את
הציווי " זכור" אם אחר כך נתלכלכו בגדיו הלבנים והוא נמנע מלנקותם בהתאם
להלכה- הם הופכים למדים של " שמור".....לכן יש משמעות לעובדה שהיציווי "
זכור" ניתן לדור המדבר ואילו הציווי שמור - לאחר ארבעים שנה ,לדור הבאים לארץ
דור המדבר לא עסקו במלאכה, לכן עיקר
הדגש במצוות השבת אליהם היה בכבודה והבדלתה מששת ימי המעשה- לכן נאמר להם זכור
ולכן גם ניתן הטעם של בריאת העולם שמרומם את האדם לייחד את השבת גם אם איננו עוסק
במלאכה בימי המעשה- כמו הבורא שברא את העולם בדבור ושבת ממנו ביום השביעי
לעומת זאת ,דור הנכנסים לארץ לא אכלו
מן היורד מן השמיים - שכן המן פסק והם צריכים היו לעסוק במלאכת האדמה ולהוציא את
לחמם מן הארץ - לכן צריך היה להדגיש אצלם את הפן של " שמור" שעיקרו
הישמרות מאיסורי המלאכה.מסיבה זו גם הנימוק שניתן בפרשת ואתחנן הוא שונה והוא תולה
את חובת שמירת השבת בעבדות מצריים שממנה הוציא אותנו האל לחירות. טעם זה מהוטה
תמריץ מחייב יותר להתאמץ ולשמור על הפן המעשי של איסורי השבת המרובים כביטוי של
זכרון לשחרור מעבדות מוחשית רק דור אחד קודם
כך או כך כל הפנים הצדדים והנימוקים למצוות
השבת הנפלאה משלימים אחד את השני וניתנו לדורות עולם * שמור טזכור בדבור אחד
השמיענו אל המיוחד"
תגובות
הוסף רשומת תגובה