על משמעות ביטול התקיעה בשופר בשבת

 

במשנה במסכת ראש השנה  נקבע שכאשר ראש השנה חל בשבת "במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה"

בגמרא הסבירו את ביטול מצוות העשה מן התורה לתקוע בשופר בשבת בגזירת רבא :"שמא ילך עם השופר להתלמד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים"

סמך לכך ישנו גם בתורה שבכתב שבפרשת אמור קראה לראש השנה "זכרון תרועה" ובפרשת  פנחס "יום תרועה"

ודרשו חכמים : כשחל בחול- יום תרועה ,וכשחל בשבת – זכרון תרועה"

ופירש רש"י שאמירת פסוקי השופרות והזכרונות בשבת היא התחליף לתקיעה עצמה .

ונראה בדחילו ורחימו לנסות ולהסביר עומק הענייין באר היטב:

ב"שפת אמת " כתב שראש השנה הוא יום תפילה, ותקיעת השופר ניתנה כדי להעלות את התפילות למקום הפנימי ביותר לפני כסא הכבוד "שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה? בשופר".

בראש השנה אנו ממליכים את הקב"ה למלך על העולם ומכריזים כי אנו עבדיו.

לכן ,המלכה זו ראוי לה שלא תיעשה בכח הדעת ובדיבור שמבטאים את גדולתו ומיוחדותו של האדם נזר הבריאה. אין ממליכים את המלך עם כתר על הראש, בדיוק כפי שבזמן מוסף של ראש חודש חולצים תפילין שהם ככתר,משום הקדושה הנאמרת בתפילה "כתר יתנו לך"

באופן קצת אחר כתב האדמור האמצעי בספר תורת שמואל כי עיקר הדין בראש השנה הוא על הדיבור של האדם וידוע שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים על כן אי אפשר לבוא לפני האל בבקשת רחמים בכח הדיבור וצריך לעורר את רחמיו בקול הפשוט של השופר.

האדם מניח כביכול את כתרו- כח הדעת והדיבור – וממליך את האל בקול פשוט בשופר של אייל-בעל חיים באמירה :אנא עבדא דקב"ה.

וכן מובא בשם משמואל { ר"ה תרע"ב"} הירושלמי בתענית פ"ב ה"א בטעם התקיעה בשופר בתעניות.: "הרי אנו גועים כבהמה אם לא תרחם עלינו"

אדם ובהמה תושיע ה-אלו בני אדם שערומים בדעת כאדם ומשימים עצמם כבהמה......בפני האל!

בימי החול בהם ניכר שלטון האדם בעולם ליצור ולפעול- אנו צריכים להמליך את הקב"ה דווקא בקול שופר של בהמה.

אבל ביום השבת הדברים שונים.

בשבת האדם ממליך את הקב"ה בעצם קבלת ציוויו לשבות ממלאכה,מלאכת מחשבת ומלאכת יצירה.בכך הוא מניח את כתר המלוכה והממשלה שלו על הבריאה.

מתוך כך האדם עצמו מתעלה מצד אחד ,ומבטל את עצמו בפני האל מאידך.

גם דבורו של האדם בשבת משתנה ומתקדש "ממצוא חפצך ודבר דברי שלא יהיה דבורך של שבת כדבור של חול"

 ולכן בשבת יכול הוא להתעלות ולהגיע למדרכה נשגבה של להמליך את הקב"ה בכחו הגדול כח הדיבור ,ואינו נזקק לוותר עליו כבימי החול.יכול הוא להמליך את המלך עם כתר הדיבור, כי השבת עצמה מעידה שהוא יודע שאינו באמת מלך.......

וזהו שכתב רש"י שבשבת פסוקי השופרות הנאמרים בתפילה בכח הדיבור – הם הם התחליף לתקיעת השופר "זכרון תרועה"

אולי לכן גם הקדימה התורה את השם "זכרון תרועה" לשם "יום תרועה" ,ללמדנו שדווקא היכולת להמליך את הקב"ה בכח הדיבור בתפילה היא המצב הראשוני ,האידיאלי והשלם.

תקיעת השופר בפועל ובמעשה כנדרש וכמצווה בימי החול היא סוג של ירידה מוכרחת , משום שירדה תורה לסוף דעתו של אדם שבימי החול בהם ניכרת שליטתו בעולם איננו יכול לבוא לפני המלך עם כתר הדעת והדיבור ולהתבטל בפניו כדבעי,ולכן ציוותה על הנחת כתר הדבור ועמידה לפני ה  בקול שופר של בהמה .

ואם ישאל השואל היכן נרמז הדבר בדברי חכמים בגמרא שתלו את הסיבה ב"שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים"?

התשובה היא שרמז גדול יש כאן.

לא בכדי מצוות הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים פותחת את עניין מלאכות השבת וכל כך מרכזית בה ,אף על פי שכמלאכה- היא מלאכה גרועה......

רשות היחיד במובנה העמוק היא העולם של האדם שיודע שהוא תמיד ניצב לפני האל הבורא והמשגיח- שיויתי ה לנגדי תמיד.האל שהוא הוא בעל הכחות כולם, וממילא ה אחד ושמו אחד ועולמו אחד.

רשות הרבים לעומתה היא עולם נטול בורא שכחות רבים ושונים שולטים בו ומנהלים אותו,כחות של טוב וכחות של רע , כוכבים ומזלות ועוד ועוד........

השבת היא הביטוי הנעלה ביותר לעולם כרשות היחיד-יחידו של עולם.על כן אסור לעשות בה מלאכה ולהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. אל יצא איש ממקומו ביום השביעי! השאר ברשות היחיד – יחידו של עולם!

שמירת השבת המעידה על ייחוד הבורא וההתבטלות בפניו- היא בעצמה הביטוי השלם ביותר להמלכת האל בעולמו.על כן אין צורך להוסיף ולהמליכו בקול שופר ממשי כבהמלכת מלך בשר ודם,וחשש קטן שמא אדם אחד יעדיף את הטפל ויעביר את השופר ארבע אמות ברשות הרבים כדי ללמוד לתקוע,  יפגע בהמלכה העיקרית של ביטול המלאכה- ראויה היא שתמנע את תקיעת השופר מכל ישראל,הממליכים את האל בשבת בשביתה ממלאכה.

וזהו הרמז "שמא יעבירנו ברשות הרבים" ובכך יבטל את רשות היחיד של הקב"ה בעולם שבאה לידי ביטוי המצוות השבת.

ושמא יעמיק מישהו לשאול: אם אכן כך פני הדברים ומעולה היא המלכת האל בכח הדיבור בשבת על המלכתו בקול שופר בימי החול-מדוע זה במקדש היו תוקעים גם בשבת?

נראה כי התשובה היא שבמקדש שבו הקרבה לאל ולאינסוף כל כך גדולה ועצומה וממשית- מכח עוצמת הקרבה חוזר הדין לעיקרו והאדם בעומדו במקדש האל בקרבה כזו לאינסוף ברוך הוא ,למלך בחדר מלכותו בארמון- חייב הוא להניח את כתר הדבור ,לדעת ולזכור כי הוא בשר ודם ,ולבוא לפני האל רק בקול שופר של בהמה "בהמות הייתי עמך"

אדם ובהמה תושיע  ה!

סיבות נוספות שנאמרו לעליונותה של ביטול התקיעה בשבת:

ששבת היא בחינת דממה ,וכפי שנא אצל אליהו לא ברעש ה אלא בקול דממה דקה- כך השגת הקרבה לקב"ה מתוך הדממה של ביטול התקיעה נעלית יותר.

ועוד,שכל מטרת תקיעת השופר ההיא " לשמוע קול שופר" וקול השופר התחתון רק מעורר את קול השופר העליון שבו תוקע הקב"ה " תקע בשופר גדול לחרותנו" . אך בשבת איננו צריכים לעורר את הקול העליון על ידי תקיעה מלמטה אלא אנו קשובים ושומעים את קול השופר העליון של הבינה ,ששבת היא מעין עולם הבא וד"וק