משכן השבת והעשיה האנושית-לפרשת תרומה 

                                

 

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"-פסוק זה ,שהוא מקורה היסודי של המצוה לבנות מקדש ,הוא לב ליבה של פרשת תרומה, הוא הכלל שממנו מתפרטים הענפים לאורך הפרשה בבניין המשכן והכלים.

ניתן לומר ,שפסוק זה הוא בעצם המשך ישיר לבריאת העולם המתוארת בספר בראשית. הבריאה כידוע מסתיימת ב תיאור יום השבת

" ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם ....וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ...כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות"

המילה האחרונה לכאורה אומרת דרשני –מה  פירוש  אשר ברא אלוקים  לעשות?

בעצם לומדים אנו כאן שהבורא לא ברא עולם מושלם בתכלית ,אלא ברא עולם שעשייתו צריכה להמשיך ולהיעשות על ידי האדם ובכך נעשה האדם  שותף לקב"ה במלאכת שכלול העולם. כמובן שיכל הבורא לברוא עולם שלם בתכלית שאיננו זקוק לתוספת עשיה אנושית ,אלא שכשם שיכל לברוא את העולם לבדו בלי להתייעץ במלאכים –ובכל זאת בחר להתייעץ איתם "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" כדי ללמדנו מידת ענווה שיהיה הגדול נמלך בקטן {רש"י שם},כך גם בחר לצמצם את עצמו ואת יכולתו ולברוא עולם חסר שבו יש מקום לאדם להיות שותף לאל בתיקונו ושכלולו.

ותפקידו של האדם בעשיה ובתיקון העולם מתמצה ומגיע לשיא בפסוק שבפרשתנו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"-כשם שהבורא צמצם עצמו בענוותו ונתן מקום לעשיית האדם –כך האדם צריך לצמצם את ריבונותו ומרכזיותו בעולם, להתמלא בענווה ולכוון את כל עשייתו ופועלו כדי להביא חזרה את הבורא לתוך הבריאה בבניית המשכן. כל העשיה והפעולה האנושית בפיתוח ושכלול העולם ,במדע ,במלאכה ובתעשיה צריכה להיות מתוך כוונה ומטרה זו : להפוך את העולם לראוי ומתוקן לשכינת האל .עולם כזה שבמרכזו מקדש –עולם תיאוצנטרי -הוא עולם שכל מרחביו מהווים משכן לבורא ובכך  מגיעה השותפות בין האדם לאל,כמו גם מטרת בריאת העולם- למימוש מיטבי.

כדי שתוכל מטרה זו להתממש והאדם הפועל ויוצר לא יגאה לומר "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" ויבנה את העולם בגישה אנתרופוצנטרית המקדשת את רוח האדם ומסרבת לתת מקום לאל-ניתנה מצוות השבת, ונסמכה במיוחד למצוות בניין המשכן, כשכל מלאכות השבת נלמדות ממלאכת המשכן-והתורה מצווה ומדגישה שגם מלאכת בניין המשכן  -הנעלה שבמלאכות-אינה דוחה את השבת וחייבת להיפסק. השבת היא האופן שבו מציין האדם את אמונתו בבורא עולם ומתוך כך יודע שיש גם גבול לעשייתו האנושית ,גבול שבו מזכיר האדם לעצמו באופן רציף ותמידי שמטרתו בכל פעולותיו בששת ימי המעשה-היא להפוך את העולם למשכן לבורא שמכוחו הוא פועל ויוצר "וזכרת את ה אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

ןאולי כדי ללמד ולהדגיש נקודה זאת בחרה התורה בביטוי מיוחד בפרשת כי תישא ביחס לצווי על השבת "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" .המפרשים כולם שואלים ומקשים :מה פירוש לעשות  את השבת? והרי השבת עיקרה בשביתה  והימנעות מעשיה!

"עוד ירצה באומרו לעשות את השבת, כי מה שמוסיף מחול על הקודש יסכים ה' לקרותו שבת, ונמצא זה האיש עושה שבת ממש, כי שעות מיום הששי וגם שעות מיום ראשון שהם חול, בני ישראל עושים אותם שבת:  עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל (ר"ה לא.) שעולם הבא נקרא עולם שכולו שבת, ואמרו עוד (זוה"ק ח"ב פח) שקול שבת כנגד כל התורה כולה, לזה אמר ושמרו בני ישראל את השבת, והטעם לעשות להם את השבת, פירוש העולם המתכנה בשם שבת שיהיו בו לדורי דורות" {אור החיים על הפסוק ועיין שם עוד פירושים נפלאים}

אבל לדברינו ניתן לומר שרצתה תורה ללמדנו ששמירת השבת הרי היא בבחינת עשיה משום שהיא ורק היא הנותנת תוקף ומשמעות לכל עשיית האדם בששת ימי המעשה שיהיו בבחינת "ועשו לי מקדש" ורק שביתת האדם בשבת מתוך זכרון האל ומעשה בראשית -מרוממת את החול ומכתירה את העשיה האנושית כולה בכתר אלוקי.