יְהוֹשֻׁעַ חַנְקִין

(26 בדצמבר 1864 – 11 בנובמבר 1945), גואל אדמות העמק, מאנשי הציונות המעשית, מנהלה של הכשרת היישוב. רכש כ-750,000 דונם[1] של קרקעות בארץ ישראל ובמיוחד בעמק יזרעאל, עבור ההתיישבות היהודית, מתוך כ-2 מיליון דונם קרקע פרטית[2] שהיו בבעלות יהודית ערב מלחמת העצמאות.

כשהיה חנקין בן שש-עשרה פרצו פרעות "הסופות בנגב". עקב כך, הצטרפה משפחתו ל"חובבי ציון", ובחורף 1882 עלתה לארץ ישראל והתיישבה ביפו. "סופות בנגב" הוא הכינוי שנבחר לפרעות בעיתונות העברית ברוסיה, במטרה לעקוף את הצנזורה הצארית, והוא ציטוט מנבואת החורבן של הנביא ישעיהו: "מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף מִמִּדְבָּר בָּא מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה" (כ"א, א). השם מציין את פריצתן של הפרעות כסופה, ואת העובדה שהתחוללו בדרום (נגב)-מערב האימפריה הרוסית.

 

רוכב זקוף על סוסו, זקנו יורד על חזהו, שערות ראשו ארוכות וגולשות על צווארו – כך היה מסתובב יהושע חנקין, מן הדמויות המופלאות של הארץ בימי ההתיישבות הראשונים, ברחבי הארץ.

למרות דימוי "המערב הפרוע" ולמרות הדמיון לגיבור אגדות עממי, חנקין לא החזיק אקדח בידו או הדהיר עדרי בקר, אלא נשא עימו תעודות רישום של קרקע, קושאנים, בתורכית, ושקים (כך לפי האגדות) ובהם מטבעות כסף כדי לקנות את האדמות להתיישבות היהודים.

הוא לא פחד מאיש, ורכוב על סוסו היה מגיע לפינות רחוקות ונידחות, מדבר ערבית היטב, מכיר את מנהגי הערבים ואת דרכי המו"מ של המזרח. בעל אורך רוח רב היה, שכן אין דבר ארוך וקשה ומסובך המחייב לעתים שנים של מו"מ כמו רכישת אדמה באותם הימים. חנקין היה רב אמן במלאכה זו, רכש ידידים ומעריצים בין השכנים שכיבדוהו מאוד, ובמשך שנות פעילותו הרבות קנה מאות אלפי דונמים של אדמה בכל פינות הארץ, שעליהם קמה התיישבות גדולה.

"מפעלו של חנקין בגאולת חדרה היה חדור לא רק רוח ציבורי, כי אם גם גבורה ממש… " אזור הביצות בחדרה היה רחוק ממקום יישוב ומדרך המלך ולמקום הובילו שבילים צרים במקומות מסוכנים. "דמיונם של הערבים התחיל לארוג אגדות על דמות חנקין או "חוואג‘ה מוסה" כפי שקראו לו. רכוב על סוסתו היה טס מיפו לחדרה ומשם לטול כרם, לשכם ולקיסריה ולחיפה. וכשהיו הערבים רואים ממרחק רוכב עז וכנפי עביתו הלבנה ותלתלי שערותיו הבהירים מתבדרים באויר וסוסתו גומאת ארץ – ידעו, לאן הוא מכוון את דרכו… "

חנקין התגלה כבעל כישרון בתחום גאולת הקרקע. הוא התמצא היטב בחוק המקרקעין העות'מאני, שלט בעגה הערבית הארץ ישראלית, הכיר את מנהגי הערבים וקשר קשרים ענפים עם בעלי קרקעות. עזר כנגדו, אשתו, אולגה לבית בלקינד, מיילדת במקצועה, שיילדה בין היתר את נשותיהם של בעלי הקרקעות הערביים.

הוא פנה למשקיע יהודי מרוסיה, שמעון דומיניק שמו, והציע לו להשקיע ברכישת אדמות עמק חפר. במכתב לדומיניק תאר חנקין אדמות אלה במילים הבאות: " מקום אשר בו יתאחדו כל המעלות אשר בהן משתבחת ארצנו הקדושה, מקום חיטה ושעורה, גפן תאנה ורימון. מקום נהר נחלי מים ועל חוף ימים ישכון" .

 

היה צריך הרבה דימיון כדי לתאר כך את הפוטנציאל של עמק חפר, שהיה אז אזור של חולות נודדים וביצות ממאירות. תושבי המקום המעטים היו בדואים שהתפרנסו בעיקר ממרעה ומשוד עוברי אורח.

הביקוש היהודי לקרקע העלה את מחירה באופן תלול. משנת 1910 ועד 1944 עלו מחירי הקרקע ב-5000 אחוזים. הקרקע נקנתה בדרך כלל ממי שנחשבו בעליה, שהגיעו לבעלות הזו במניפולציות ובשחיתות שאפיינה את התקופה העותמנית. אלה היו נכבדים עשירים, שרובם ישבו בביירות , ביפו, בשכם, בג"נין ובעזה. רבים מן המוכרים היו בני המשפחות המכובדות בציבור הערבי של ארץ ישראל: נשאשיבי, אל חוסייני, אל עלאמי, דג"אני. בני משפחות אלה עמדו בראש התועמלנים נגד הציונות ונגד מכירות קרקע ליהודים. נאמר עליהם כי היו " פטריוטים בגלוי ובוגדים במחשך"

מנחם אוסישקין, מראשי " חובבי ציון" , אמר ב-1904 כי " בלי זכות בעלים על האדמה מעולם לא תהיה ארץ ישראל יהודית" . הוא הוסיף כי ארץ נרכשת או בכסף או בכוח או בשלטון. הואיל ואין לנו היהודים כוח ושלטון לא נותר לנו אלא לרכוש קרקע בכסף.

דיעותיו בחקלאות איפשרו לאביו להשאר עצמאי בנחלתו ולא לשקוע בחובות, כמו יתר האיכרים, שנכנעו לתכתיבים של פקידי הברון רוטשילד. בראשון לציון התעמתה משפחת חנקין עם פקידות הברון, כשסירבה לחתום איתם על הסכם ולהיות כפופה למרותם. מאוחר יותר הסתכסכו איכרי ראשון לציון עם פקידי הברון, והמשפחה הצטרפה לאיכרים המורדים

ב"אני מאמין" שלו הגדיר חנקין את משימת חייו[1]:

אודה ואתוודה שמשאת-נפשי היתה תמיד גאולת כל הארץ בזמן הכי קצר וחתרתי בכל רמ"ח אברי להפוך עוד בימי חיי את החלום הזה לעובדה מוחשית. לפיכך לא היתי מרוצה אף פעם ולא אמרתי מעולם דיינו

 

ב-1890 קנה 10,000 דונם בח'ירבת דוראן, שעליהם הוקמה רחובות.

ב-1891 רכש ממשפחת ח'ורי 30,000 דונם של ביצות, שעליהן הוקמה חדרה ושם קבע את ביתו.

ב-1909 רכש 10,000 דונם שעליהם הוקמו הקואופרציה והמושבה במרחביה.

ב-1915 הוגלה על ידי שליטי האימפריה העות'מאנית לטורקיה. בתום מלחמת העולם הראשונה שב לארץ ישראל.

ב-1920 רכש, בתמיכת קק"ל, 51,000 דונם בעמק יזרעאל. על אדמות אלו הוקמו היישובים נהלל, כפר יחזקאל, תל יוסף, עין חרוד וגבע[3].

בשנות ה-20 רכש, בסיועו של ארגון ציוני קנדה, את אדמות עמק חפר.

אדמות הביצה היו גם הן מכשול לפיתוח החקלאי בארץ ישראל (בעיה שבה נתקלו גם הכובשים הרומאים בארץ, אלפי שנים קודם לכן) ונמכרו לעולים היהודים תמורת סכומים זעומים מבעליהם הערבים, מתוך מחשבה שאין בהם תועלת. במכירה זו היה סוג של "תרגיל": חוקי השלטון הטורקי קבעו כי כדי לקבל חזקה על אדמה בארץ, לא מספיק לרכוש אותה – יש גם להקים בה פיתוח חקלאי תוך זמן קצר. הצורך בייבוש הביצות, נהיה דחוף.

ליידי איבון קוקריין סורסוק מתה מפצעיה בביירות ביום שני, 31 באוגוסט. האישה המיוחדת והאצילית בת ה-98, שקורות חייה היו שזורים בספרי ההיסטוריה של כל המזרח התיכון ולמעשה שלובים באופן עמוק גם בקורות הימים של הציונות, החזיקה מעמד 27 ימים אחרי אסון הפיצוץ הענק שאירע בעיר בתחילת אוגוסט.

אביה אלפרד מוסה סורסוק היה בן למשפחת רוכשי הקרקעות הגדולים במזרח התיכון, הירושה המשפחתית שלה כללה מאות אלפי דונמים של קרקעות באזור עמק יזרעאל, הגליל המערבי, עמק חפר, חיפה ויפו. שטח האדמה שעליו עומד כיום מקדש הבהאים (מקדש הבאב) היה בבעלות המשפחה וכך גם רחובות מרכזיים ביפו ומאות דונמים באזור רחוב אילת. כל אלה נרכשו החל מ-1870, אז מכר השלטון הטורקי אדמות בישראל לנתיני האימפריה העות'מאנית. משפחת סורסוק בעלת הממון רכשה לא פחות מכ-800 אלף דונמים ברחבי ארץ ישראל, בהם כ-200 אלף דונמים בעמק יזרעאל.

ב-1891 החלו פעילים ציונים לנהל עם בני סורסוק מו"מ על קרקעות. חלקה חלקה, אזור אזור, רכשו יהושע חנקין, לורנס אוליפנט, ארתור רופין, קק"ל וההסתדרות הציונית. סביב 1925 עשתה משפחת סורסוק רשימת עסקאות ארוכה: שטחים בעיר התחתית של חיפה, 10,000 דונם בעמק בית שאן, 30 אלף דונם בעמק חפר. מרחביה, מזרע, תל עדשים, נהלל, כפר יחזקאל, תל יוסף, יוקנעם, רמת יוחנן ועין חרוד - כולם הוקמו על אדמות שנרכשו ממשפחת סורסוק.

 

מוסה סורסוק, אביה, עשה את עסקיו עם גואל הקרקעות יהושע חנקין, כשהאחרון הגיע לביירות למפגשים לצורך כך. לימים תעיד אחייניתו של חנקין, צילה שהם-פיינברג, על נסיעת עבודה לביירות, כשהיא מלווה את הדוד וצופה בחתימה על עסקה נוספת לרכש קרקעות. שהם-פיינברג, שהייתה אחותו הצעירה של אבשלום פיינברג ממחתרת ניל"י, כתבה כך: "ביקרתי עם דודי יהושע חנקין ז"ל אצל אביה של הליידי קוקריין, מר אלפרד סורסוק, והייתי עדה לחלקו הרב והחשוב במכירת קרקעות ליישוב היהודי. את זאת הוא עשה חרף התנגדות חריפה מצד גורמים קיצוניים ולאומניים בעולם הערבי וחרף איומים על חייו. לי אישית אין כל ספק כי לולא העזרה הגדולה שיהושע חנקין קיבל ממשפחת סורסוק בדרכים שונות, נוסף כמובן לעצם מכירת הקרקעות על ידה, לא היה נגאל העמק בזמנו" (עוד על תיעוד המסע של חנקין ושהם-פיינברג לביירות ראו במסגרת).

 

רכישת אדמות עמק יזרעאל – מפעלו הגדול מכולם (השלישי): (מתוך הספר)

"ובארץ היה אזור אחד, שכל עיני הישוב היו נתונות אליו תמיד, וכל הלבבות דפקו בחמימות, כשהזכירו את שמו. עוד מימי הישוב הראשונים, מאז התחילו עברים עוברים שוב בארץ, מירושלים, מיפו ומחיפה לטבריה ולצפת וראו בדרכם את עמק – יזרעאל, היה אזור זה כפינת קסם בעיניהם. אליו נצמדו מבטי עיניו של כל עובר דרך. וכשהיו האנשים חוזרים איש לביתו, היו מספרים בגיל ורעדה על העמק."…

"וכששאלו את יהושע חנקין בלחש של פקפוק: כיצד? בפרוטות שלנו נפדה חמש מאות אלף דונם?… עשרה מיליון פרנק!… האין זה לעג לרש? … למה תזרה מלח על הפצעים? … התמתחו עוד יותר עצבי פניו של חנקין המתוחים תמיד. הוא הניע את ראשו לאיטו, תלתליו נעו כחיים, והוא פסק בעקשנות: לנו יהיה!"

המשא ומתן לרכישת אדמות העמק נמשך משנת 1890 ועד 1920. רוב קרקעות עמק יזרעאל נמצאות בבעלות משפחות סורסוק מבירות ומצרים, וכבר בקיץ 1890 נוסע חנקין לבירות מתיידד עם המשפחה ובוחן אפשרויות לרכישת קרקעות בעמק. בתקיעת כף מסכימה משפחת סורסוק על מכירת מאה ועשרים אלף דונם בלב העמק במחיר של עשרים פרנק לדונם והתחייבות כוללת של שנים וחצי מיליון פרנק. העסקה לא מתבצעת בסופו של דבר ואת הקרקע רוכש ארמני איש יפו שמוסיף עוד שש-מאות אלף פרנק על המחיר אותו סיכם חנקין עם הסורסוקים.

בשנת 1909 לאחר מכשולים רבים שמציבים פקידי השלטון העותומני רוכש חנקין 10,000 דונם בלב העמק בכפר פולה היא מרחביה. קניית אדמות פולה ויסוד מרחביה היו התחלת גאולת אדמות העמק. חולפות שנים, המשטר העותומני מוחלף במנדט האנגלי ובשנת 1920 שוב מגיעה השמועה לחנקין כי אדמות בעמק עומדות למכירה על ידי משפחת סורסוק ממצרים וכבר נערך חוזה עם נסיף ביי – ערבי נוצרי איש חיפה, שקונה את השטח. חנקין מגיע לחיפה ומפציר בנסיף להעביר את החוזה על שמו הפרטי ומתחייב לקנות את הקרקע במחיר 5 לא"י לדונם, בחוזה נוסף, מוסכם כי במידה והקנייה תבוטל מחוסר כסף תוחכר לו האדמה לעשר שנים ללא יכולת של הבעלים למכור אותה לצד שלישי במהלך תקופה זו.

משך תקופת המשא ומתן, עריכת החוזה ואישורו על ידי משפחת סורסוק נמשך זמן רב ובראשית 1921 מודיע חנקין לד"ר רופין כי קנה ממשפחת סורסוק שישים אלף דונם במחיר שלוש מאות אלף לירות מצריות ואף נתן דמי קדימה לרכישה.

את דמי הקדימה לרכישה לוקח חנקין ממשפחת סורסוק שבסוריה ומעבירה לאלו שבמצרים. בעל הקרקע נאות למכור ואולם קופת "הכשרת היישוב" והקרן הקיימת ריקות ושוב יוצא חנקין מצרימה ומסכם עם סורסוק כי פירעון הקנייה יהיה בתשלומים למשך שש שנים.

51,000 דונם בשני גושים נקנו בעסקה זו, הראשון – גוש נהלל במערב העמק והשני – הגדול יותר, בעמק חרוד מאדמות סורסוק שבגוש נוריס ואיל-פאר עליהם התיישבו בראשונה אנשי עין חרוד ותל יוסף, ונבנו יישובי הקבע גבע, כפר יחזקאל, בית אלפא וחפציבה. מספר שנים לאחר מכן ב1925 רוכש חנקין עוד 163 אלף דונם ובתוכם קרקעות סביב חיפה, גבעות שיך אבריק, אדמות לב העמק, ו5,000 דונם מאדמת גבעת קומי שבגוש נוריס עליהן קמו יישובי הקבע של קיבוצי עין חרוד ותל יוסף.

כתב על חנקין הד"ר רופין שהיה עד למאמציו הבלתי נלאים במלאת לו שישים:

"הרושם החיצוני הוא, כי יהושע חנקין איש שקט הוא, ומפני שדבריו מועטים הוא נראה כמוקף סודיות ומסתורין. נזיר הוא לא רק בשערו אשר מורה לא עלה עליו, כי גם בנטיותיו לפרישות ובהתרחקות מתענוגות העולם הזה. אבל מנוחה זו מדומה זו ופרישותו מהעולם היא רק קליפה חיצונית, המסתירה בחובה אש תמיד, מרץ כביר ויתרון חכמה. בשל קמצנותו במילים ובשל הסתלקותו מכל מה שאינו נוגע לעצם מפעל חייו הגיע חנקין בעבודתו להתרכזות כזו, להקדשת כל כוחותיו וכישרונותיו למטרתו היחידה בחייו. מה המקור?

כותב מנחם אושיסקין מכתב ברכה לחנקין במלאת לו שבעים וחמש:

חנקין יקירי! ברכתי הלבבית לך ולאולגה רעייתך במלאת לך שבעים וחמש שנה.

הנה אני רואה אתכם צעירים, כמו בעת הפגישה הראשונה שלנו, ביום פורים, בדיוק לפני יובל שנה – ואולגה מתרגזת על הפסימיזם של אחד העם… הרבה מים ירדו מן הירדן לים המלח והרבה דם יהודי נשפך בכל קצוי תבל, וגם בארצנו אנו. ובכל אנחנו חיים, חולמים סובלים, בונים וגואלים. ואתם מראשי הגואלים, עד מאה ועשרים שנה – עד שתקיים את כל התכנית שלך: לגאול אדמת ארצנו מדן ועד באר שבע.היו שניכם ברוכים.שלך,מ. אושיסקין ט"ו כסל"ו תש"א