חלוני הרקיע

  לאחרונה יצא לאור ספרו של הסופר ומבקר התרבות ד"ר גדי טאוב – "ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות הישראליות נגד הדמוקרטיה הישראלית".   בהקדמת ספרו מבקש טאוב להגדיר את המאבק המתחולל כיום בעולם בין שתי גישות – ניידים ונייחים.   "החלוקה לניידים ונייחים ...אינה הבחנה אידיאולוגית. היא הבחנה סוציולוגית, ובמובן חשוב גם מעמדית.   הניידים אינם תלויים במקום מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית. רבים מהם יכולים להעתיק את חייהם ומקום עבודתם כמעט לכל מקום שבו אפשר לחבר את המחשב הנייד לאינטרנט. הנייחים לעומת זאת הם תבנית נוף מולדתם, אחוזים בשורשיהם במדינות לאום בכל המובנים האלה, ולא פחות חשוב מזה במובן הפוליטי. כל החלשה של מדינת הלאום מאיימת להחליש את יכולתם לקחת חלק בעיצוב גורלם. הפרויקט הגלובליסטי מאיים עליהם בממדים רבים". במילים אחרות, לדברי טאוב, העולם נחלק בין "ניידים" ל"נייחים" – בין מי שרואה עצמו כאזרח העולם הגדול ואיננו תלוי בגורמים מקומיים כלשהם, לבין מי שחייו תלויים במקום מסוים, תרבות מסוימת וחברה מסוימת. ונראה כביכול שמדובר בקבוצה מק

 סוד הטיבולים והאחדות בליל הסדר שבכל הלילות אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת,ובלילה הזה שתי פעמים" אחת מארבע הקושיות המפורסמות הפותחות את ליל הסדר. בפשט הדברים,הטיבולים נועדו לעשות מעשים משונים שיביאו את הילדים לשאול. אבל ,כמו תמיד,יש גם מימד עומק לדברים. גזירת גלות מצריים החלה בטיבול,שעשו אחי יוסף: "ויטבלו את הכתובת בדם" גם היציאה ממצרים החלה בטיבול: "ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסך ונתתם על המשקוף ועל שתי המזוזות" אלו הם אם כן,שני הטיבולים בעומקם. אחד ההסברים שנתנו הראשונים למנהג הישן נושן של אכילת סלרי, או פטרוזיליה, בליל הסדר, זה הרצון להזכיר את כתונת הפסים של יוסף. אכילת הירקות הללו, ששמם 'כרפס', נועד להזכיר את "כתונת הפסים שעשה יעקב אבינו ליוסף - אשר בסבתה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים", (רבנו מנוח, הלכות חמץ פרק ח). הרב אליעזר אשכנזי (מחבריו לספסל הלימודים של ה'אלשיך'), הציע המשך למשמעות הסימבולית של הענין: לדבריו, טבילת הכרפס במי המלח היא עצמה חלק מסיפור יציאת מצרים. עניינה של הט

                      יְהוֹשֻׁעַ חַנְקִין (26 בדצמבר 1864 – 11 בנובמבר 1945), גואל אדמות העמק, מאנשי הציונות המעשית , מנהלה של הכשרת היישוב. רכש כ-750,000 דונם[1] של קרקעות בארץ ישראל ובמיוחד בעמק יזרעאל , עבור ההתיישבות היהודית, מתוך כ-2 מיליון דונם קרקע פרטית[2] שהיו בבעלות יהודית ערב מלחמת העצמאות. כשהיה חנקין בן שש-עשרה פרצו פרעות "הסופות בנגב". עקב כך, הצטרפה משפחתו ל"חובבי ציון", ובחורף 1882 עלתה לארץ ישראל והתיישבה ביפו. "סופות בנגב" הוא הכינוי שנבחר לפרעות בעיתונות העברית ברוסיה, במטרה לעקוף את הצנזורה הצארית, והוא ציטוט מנבואת החורבן של הנביא ישעיהו: "מַשָּׂא מִדְבַּר יָם כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף מִמִּדְבָּר בָּא מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה" (כ"א, א). השם מציין את פריצתן של הפרעות כסופה, ואת העובדה שהתחוללו בדרום (נגב)-מערב האימפריה הרוסית.   רוכב זקוף על סוסו, זקנו יורד על חזהו, שערות ראשו ארוכות וגולשות על צווארו – כך היה מסתובב יהושע חנקין, מן הדמויות המופלאות של הארץ בימי ההתיישבות הראשונים, ברחבי הארץ. למרות דימוי "המע

  אולגה חנקין אולגה בלקינד נישאה ב־1888 ליהושע חנקין הצעיר , אחד מעשרת ילדיו של יהודה (אידל) לייב חנקין מראשון לציון. האישה הייתה מבוגרת מבעלה ב13 שנים. כדי לצמצם את המבוכה גידל יהושע את זקנו והאריך את שערו, כך שנראה מבוגר מכפי גילו . חנקין ניסה את כוחו בסחר מקרקעין ורכש חלקות אדמה, אך בהיעדר קונים חשב למוכרן למיסיון הפרוטסטנטי. אולגה שמעה זאת, נחרדה, ולא התירה בידיו לעשות כך. חנקין נכנע לרעייתו והאדמה נמכרה לקבוצת “מנוחה ונחלה”, ועליה הוקמה המושבה רחובות. זו הייתה ראשיתה של פעילות רבה, הרפתקנית וסוערת, שנפרשה על פני עשרות שנים, שבמהלכן רכש חנקין עבור התנועה הציונית קרקע בהיקף כולל של 600 אלף דונם. ומאז נודע חנקין כ”גואל אדמות ישראל”.אולגה   עמדה לצדו והייתה לו לעזר במעשיו. כחלק מן המפגש המחודש עם המשפחה מצאה פתאום אולגה את עצמה תחת מכבש לחצם של ההורים, שהיו מודאגים מרווקותה המאוחרת. וכך, בתיווכם המגושם של כל בני המשפחה המורחבת, נישאה אולגה בלקינד ב־1888 ליהושע חנקין הצעיר, אחד מעשרת ילדיו של יהודה (אידל) לייב חנקין מראשון לציון. הם היו זוג מוזר למדי: הפרש גילים של 13 שנים היה

  פורים דפרזין ודמוקפין   פורים הוא חג מיוחד שונה    מהרבה בחינות,ואולי המיוחדת ביותר ביניהן היא חלוקת ימי החג בין ערים פרזות החוגגות ביד,לבין ערים מוקפות חומה מימי יהושע בן נון החוגגות יום אחר כך באו באדר. דבר זה מפליא במיוחד לאור המגמה לאחד את ישראל במשלוח מנות איש לרעהו ,לאור אמירת המן : " ישנו עם אחד מפוזר ומפורד", והנה כאן יצרו חכמים הפרדה וחלוקה מובנית..... לכן יש לעיין ביסוד חלוקה זו,הרמוזה   כבר בכתובים במגילה עצמה. דורשי רשומות עוד הגדילו לומר שזה רמוז בתורה במלחמת עמלק הראשונה לאחריה נאמר: " כי יד על כס יה מלחמה לה בעמלק מדר דר" והנה כבר כאן רמוזים שני התאריכים יד וטו..... על דרך דרש ניתן לקשר זאת לפסוק במשלי " כעיר פרוצה בלי חומה איש אשר אין מעצור לרוחו" אם כן , בעל התאווה הפרוץ נמשל לעיר פרוזה בלי חומה,ולפי זה עיר מוקפת חומה רומזת לצדיק. לפי זה , החלוקה לערים פרזות מוקפות באה להדגיש שבפורים חוגגים בזכות מליאה גם הערים הפרוזות,הרומזות לבעלי חטאים שבישראל,שכן פורים מגלה את עומק הסגולה הפנימית של קדושת ישראל שאיננה תלויה במעשים,ואפ